האלבום המשותף של ברי סחרוף ודודו טסה הוא בדל של אור בתקופה שחורה

יש משהו מיוחד בשיתוף הפעולה הבין דורי הזה. המיזוג של סחרוף בין מזרח למערב הפך לצליל האולטימטיבי של הרוק הישראלי. טסה הוא תלמידו השקדן ביותר, איש העיראקנרול והכווייתים. הם כבר נפגשו בעבר למספר שיתופי פעולה, אך האלבום השלם הוא שידוך כמעט אולטימטיבי. כמעט

נדב מנוחין
13/12/2020

ברי סחרוף הוא לא אמן שנוהג לצאת בהצהרות על המצב וכו', אבל נדמה שאלבומים מסוימים שלו מתמזגים מדי פעם עם איזה תדר ציבורי סודי, שלא תמיד נמצא על פני השטח. כך "האחר" מרכז בתוכו את הכאוס של אסון התאומים והאינתיפאדה השנייה; "אתה נמצא כאן", ובמיוחד "זמן של מספרים" מתוכו, נגעו בכל הכאבים שהולידו, כמה חודשים מאוחר יותר, את מחאת האוהלים. אפשר להכניס גם "בדל של אור", האלבום המשותף לו ולדודו טסה שיצא בסוף השבוע, לאותו סל: הוא נושא בתוכו את האינטנסיביות של תקופת הקורונה שבמהלכה הוא יוצא.

על זה לפחות חשבתי כששמעתי את אחד השירים מתוכו, זה שנתן לו את הכותרת, "הרגעים האחרונים של האור", שיר אפוקליפטי על עיר קורסת שמאבדת את שפיותה. בשיר שכתב אלי אליהו, שותף קבוע ליצירה של טסה ("עיר ובהלות" המבריק, לדוגמה), אפשר למצוא אחד שביקש להחזיר את הזמן לאחור, בחורה שחמקה כציפור ואחד שלא מצא את ביתו והוא רק צועד הלוך וחזור. נותרה מעט מאוד תקווה להיאחז בה בתוך קהל המטורפים הזה. "מעל ראשי בדל של אור. לאן הולכים מכאן?".

ראיתי את ברי סחרוף בערב האחרון שאפשר היה לראות בו הופעה, משהו כמו רגעי אור אחרונים. זה היה ערב שלא אשכח. היה שם אושר אמיתי של קהל, מהול בכעס חצי-מוחצן על ההחלטה לקחת ממנו את החוויה הזאת, וכל האנרגיות הללו התעלו לתוך האנרגיה המחשמלת של השירים שלו. עברה מאז חצי שנה. הופעות אין ממש. ענף התרבות קורס מול עינינו. מי יודע לאן הולכים מכאן, אבל בתוך כל זה, כך זה מרגיש, האלבום של סחרוף וטסה הוא בדל קטן של אור. באמת.

עוד בוואלה!

אלה לי לא פוחדת לקחת סיכון, וזה בדיוק מה שהפופ הישראלי צריך כרגע

לכתבה המלאה

העברת שרביט מנומסת

השניים האלה כבר שיתפו פעולה יחד. בפעם האחרונה, אם איני טועה, זה היה בדואט המוצלח "לאן תקחי אותי היום", מתוך "הגולה" (2016). שניהם, סחרוף וטסה, אוהבים לשתף פעולה עם אחרים. סחרוף עבד שנים ארוכות בזוגות ושלל שותפים קבועים ליצירה, וטסה הוא האמן המשפיע ביותר של העשור האחרון מבחינת סאונד - כזה שאמנים רבים מבקשים ממנו ומשותפיו (ניר מימון, גלעד כהנא) שירים והפקות.

ובכל זאת יש משהו מיוחד בשיתוף הפעולה הבין דורי הזה. החזון הסחרופי הקוסמופליטי, זה שממזג בין הגיטרה של שלמה מזרחי לאהובה עוזרי שנתנה את כל מה שהיה לה, שמרגיש בן בית בברלין ובאיסטנבול, קרם עור וגידים אל הצליל האולטימטיבי של הרוק הישראלי - וכולם מצאו בו משהו מעצמם. טסה הוא תלמידו השקדן ביותר, איש העיראקנרול והכווייתים, שיכול לכתוב ולעבד לנורית גלרון ויהודית רביץ ולדקלון ולישי לוי - ולעצמו ישאיר המנוני ענק. מפגש ענקים כזה היה בימים רגילים מוביל לסיבוב הופעות סוער. בימי קורונה, כל ההתנפצות היא וירטואלית בלבד.

במרחב הזה, בין שני דורות אמנותיים, אין הפעם רצח אב, רק העברת שרביט מנומסת. בכל זאת, השניים שוחים באותם מים טריטוריאליים ומוזיקליים. למסיבה מצטרף גם נציג ותיק של אותה משפחה מהדור המבוגר יותר - אהוד בנאי, ששיר שכתב סוגר את האלבום, והוא אף משתתף בו בדקלום. הפאנץ' של השיר הזה, הארוך ביותר באלבום - "על פי הבאר" שמו - מתאר אובדן דרך בדימוי מוזר: שכחה של הקוד למעיין המתגבר. האסוציאציה הראשונה שעולה, אצלי לפחות, היא לאדם המתבלבל בקוד מול הכספומט - והנה השלמנו מעגל, לשיר (ואלבום) שמסתיים כאן, בין סניף בנק למעיין (המתגבר).

עוד בוואלה!

רונה קינן משתחררת מהמטענים של הציונות, ההורים ונעמי שמר. יש לזה יתרונות, יש לזה מחיר

לכתבה המלאה

אש במיתרים

העניין עם סחרוף וטסה הוא שהסאונד שלהם - המושפע כאמור זה מזה - כל כך מאופיין, עד שקשה לנחש מראש לאיזה צד הזוגיות הזאת תמשוך. יש כאן קטעי קלידים שכל כולן קריצה לסחרוף המאוחר (למשל ב"קרטאש", הקטע האינסטרומנטלי הפותח עם השם שאין לי מושג מה הוא אומר), ומצד שני - עיבודי הקולות (טסה נשמע מצוין מתמיד), ובוודאי צוות הכותבים של השירים (שמורכב כמעט כולו מטסה, כהנא ואליהו), מצביע ישירות על הצעיר מבין השניים.

זה מסתיים בפשרה. לא ממש כמו אלבום שלו ולא ממש כמו אלבום שלו, ובכל זאת משתלב היטב בדיסקוגרפיה של שניהם. ברוב השירים אלה השניים שמנגנים לבדם כמעט על כל הכלים, עם קצת עזרה מחברים כמו ניר מימון, דן מאיו (טאטרן) בתופים, ספי ציזלינג הנפלא בחצוצרות, ואפרת בן צור - זמרת ענק בזכות עצמה - בקולות רקע, ואחרים. מבט על הקרדיטים - ואז גוגל - מגלה הפתעות על שתי זמרות רקע נוספות שלא הכרתי, עם ייחוס מפתיע: תמר שואקי, הבת של שוקי ודורית ("גן נעול"); ונועה קרם, שכמסתבר היא בת זוגו של טסה. כבר אמרנו שהאלבום הזה נשמע קצת משפחתי?

האלבום מתנהל לו בין כאבים לאהבות. יש גם שני שירי אהבה אחים - "ראי איזה פלא" שבפתיחה, עם הפזמון המדבק והמשפט החוזר "את הצצת אליי"; ו"מה אספר לך" שכמעט בסוף, שבו עונה הגבר עם המשפט החוזר, "אני בא אלייך". אבל אלה השירים שביניהם, בבטן של האלבום (רצועות 3-6) שעושות את האלבום.

עוד בוואלה!

היה מאוד לא פשוט לחכות אבל סוף סוף יהודית רביץ חזרה

לכתבה המלאה

"הכי קרוב שיש" הוא קינה שכולה געגועים לאב נעדר עם קלידים נוגעים ללב ושירה מהפנטת של בן-צור מאחורה ("מכל המרחקים עוד תשמע קולו, הוא ישיר שירים על עצב ובית, ואין יפה מזה בעולם כולו, וזה כואב שבעתיים"). אחר כך מגיע ישר "כל שנוצץ", השיר הטוב באלבום, שמזכיר בשירה ובאווירה דווקא את סחרוף של הניינטיז. גם זה משירי אובדן הדרך בעידן חוסר הוודאות.

"הרגעים האחרונים של האור", עליו כבר דיברנו, הוא הבא בתור, ואחריו, בנקודת המפגש בין גישת "אתה נמצא כאן" ופרויקט הכוויתים, סחרוף וטסה מחדשים את "יא בא לא" של פיירוז, שיר אהבה קצת מצחיק, שמשמש כאתנחתא כיפית באלבום. לא מיותר לציין שכאן, כמו גם בשירים נוספים באלבום, משולבים כלי מיתר של נגנים מאיסטנבול שהוקלטו בטורקיה, ארץ מוצאו של סחרוף.

מתוך כל אלה מתגבש "בדל של אור". אלבום מרשים וגדול מסך חלקיו, אפקטיבי ומהנה מאוד, ובאיזשהו מקום - פשוט מתנה להתנחם בה בשלהי השנה האיומה שמתקרבת סוף-סוף אל תומה. יחד עם זאת, הוא אלבום לא מאוד מפתיע. חסר באלבום הקצר הזה (36 דקות) קצת סכין בין השיניים, או עוד טיפת אדג' שתהפוך אותו ליצירה חריגה ומטלטלת בתוך גוף היצירה של השניים ודווקא לא לאלבום שמשתלב שם בקלות מדי. אולי זה התקופה שגורמת לו להישמע קצת מרוחק, או הכותרת הצנועה שלו שמסתפקת במועט. אולי זה פשוט עניין של זמן, ומה שאחרי 48 שעות בקושי נראה כבדל של אור, ייראה בעתיד כמו להבה ענקית. עד אז, ניקח בשמחה כל אש במיתרים שמגיעה מסחרוף וטסה.

  • ברי סחרוף
  • דודו טסה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully