באחת הסצינות בסרט "ריימונד אל בידאוויה" פונה השחקנית יעל אבקסיס לאמה, הזמרת ומושא הסרט ריימונד אבקסיס, ואומרת לה שהיא רוצה להוציא מחדש את השירים שלה, שכולם יכירו אותם. אבקסיס האם, כמעט בת 80, מנסה להוריד אותה מזה, ומסבירה לה שאין סיכוי לשמוע שירים במרוקאית ברדיו הישראלי.
בעשורים האחרונים אפשר למנות על כף יד אחת כמה שירים בערבית מרוקאית שכן היו ללהיטים בארץ (הבולט שבהם הוא "מינהאר לי משיתי" של שמעון בוסקילה והפרויקט של עידן רייכל), ולצד זאת לציין מוזיקאים שהקליטו גרסאות למוזיקה ערבית שזכו להצלחה (דודו טסה כדוגמה אולטימטיבית), או זמרים ששילבו ערבית ועברית בלהיטים שלהם - אך אלה באמת מעט שבמעט הבטלים בשישים, וזו במידה רבה היתממות. שירים מהסוג של אבקסיס נשארו באופן גורף מחוץ לסיפור.
היא הייתה שם הרבה לפניהם, כשהקליטה שירים מרוקאים אצל האחים אזולאי בחברת קוליפון ביפו, עוד לפני רגע הלידה המקובל של המוזיקה המזרחית המודרנית בישראל. ההקלטות האלה לא התנגנו ברדיו הישראלי - אבל אבקסיס הייתה כוכבת גדולה בקרב יוצאי מרוקו בישראל, ולימים גם במרוקו עצמה, היכן שנולדה וגדלה.
מחוץ לקהילה המרוקאית, אבקסיס ידועה פחות, ויש להניח שישראלים צעירים מכירים אותה דווקא כשחקנית ("המנגליסטים", "חתה יסבח סבח", "הנערים") או כאמא של יעל אבקסיס, אף היא אייקון של תרבות ישראלית. אם הם שומעים את קולה ברדיו, זה כמעט בוודאות מאחת ההקלטות הבודדות שלה בעברית - הדואט עם חווה אלברשטיין "מה שלומך אחות", שיצרה נעמי שמר, במין פסגה מוזיקלית בלתי שגרתית.
זה עשוי להשתנות בזכות הסרט "ריימונד אל בידאוויה" ששודר אתמול ב-HOT8, בבימויה של יעל אבקסיס. הבת לקחה את האם למסע אישי בשלוש יבשות, במשולש אשדוד-קזבלנקה-פריז, הכולל הופעות, שיחות במטבח, ובעיקר נסיעות. הסרט נע על שני צירים: הקריירה - תחילת הדרך, ההצלחה, המופעים ואהבה העצומה בינה לבין הקהל; והמשפחה, נוכח הביקורת של ילדיה על תפקודה כאם.
קשה לא להתרגש מהדמות שבמרכז הסיפור. הכריזמה המרשימה על הבמה וגם באחד על אחד ממחישה מדוע הפכה אבקסיס לאהובה ונערצת כל כך, ותיעוד התגובות שהיא זוכה להן במופעים או במפגשים אקראיים עם מעריצים - כמו מספר את כל הסיפור. מאלו נבנה דיוקן של אדם שחי על הבמה ומכור אליה, של מי שמוזיקה היא כל עולמו.
בד בבד מצליח הסרט לתאר גם דיוקן פסיכולוגי מורכב. אבקסיס מעידה על הצורך שלה לברוח מחלקים באישיותה, על הניסיון המתמשך שלה להשתפר, כמו גם על הקושי שלה להתמודד עם חלק מהטעויות ולתקן אותן. הסרט מתאר בחדות את הפער שבין מי שנתנה את כולה על הבמה, לבין מי שלא יכלה לתת לילדיה את כל מה שהיו זקוקים להם.
לצד זאת, בעיקר בגלל שהסרט מתבסס כמעט אך ורק על מונולוגים של האם, חסרים בפאזל של חייה, המוצג בסרט, הרבה חלקים הכרחיים להשלמה של ביוגרפיה דוקומנטרית מלאה - שמות, תאריכים, נפשות פועלות נוספות, כותרות אלבומים וסרטים, למשל. אין כאן גם כמעט מרואיינים נוספים או בני ובנות סמכא שישפכו אור נוסף משלל זוויות על משמעויות הקריירה המרשימה של אבקסיס.
אם כן, ניכר שיעל אבקסיס, בבואה לביים את הסרט, רצתה שייגע במרחב האישי-משפחתי לא פחות מאשר במוזיקלי-קרייריסטי. דווקא לכן מורגש חסרונה של אבקסיס הבת כמספרת. היא אמנם נוכחת בסרט מול המצלמה ומאחוריה, כמראיינת של אמה, אך כמעט לא משתמשת בקולה כדי למסגר את העלילה או להרהר עליה, מה שלדעתי היה מעניק לסרט רובד חשוב, גם במבנהו וגם מבחינת התוכן.
כך או כך, יש משהו סמלי במועד הקרנת הסרט, סמוך להכרזה על נורמליזציה ביחסים בין ישראל ומרוקו. הרי נורמליזציה תרבותית הייתה, וישראלים רבים נסעו לטיולים במדינה, וכעת גם היחסים הדיפלומטיים יהפכו רשמיים. כך, בעוד רבאט וירושלים יכירו רשמית אחת בשנייה, אולי בזכות "ריימונד אל בידאוויה", גם ריימונד אבקסיס תזכה להכרה המגיעה לה. אם יש צדק בעולם, היא תוזמן לשיר בטקס חתימת ההסכמים.