"לקסם הבא אזדקק למרגל ות"ז": הרגע הפתטי של ביבי ופולארד

גדי איזנקוט החליט לפרוש מהפוליטיקה עוד לפני שהוא התחיל את דרכו הפוליטית. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא. למעשה, זו ההחלטה הכי טובה שעשה רמטכ"ל בפוליטיקה הישראלית, שהייתה רצופה בעיקר באירועים מביכים מאז אותו יום אומלל בו יצחק רבין סירב להקשיב להמלצת שב"כ ולעטות שכפ"ץ בצאתו לאירועים פומביים. לא חסרים לנו גנרלים בכנסת, מימין ומשמאל, והנה האלוף יאיר גולן אולי ירוץ בבחירות כראש מפלגה וגם תא"ל רון חולדאי קפץ לשוחות. בכלל לא בטוח שיש מי שעדיין מתרגש מהפלאפלים על הכתפיים בימים בהם רוב דוכני הפלאפל פושטים את הרגל.

איזנקוט הבין שבמצב הנוכחי של הדברים, עם ראש ממשלה שנמצא בעיצומו של משפט פלילי ויעשה הכול כולל הכול כדי להימנע מהליך הוגן, אין מה לצאת למלחמה. איזנקוט לא פחדן, אבל הוא החליט לברוח מהקרב הזה. אפשר להבין אותו. הוא לא פחד לצאת לקרבות קשים ומסוכנים, מלוכלכים, מול אויבים אכזריים, אבל דווקא אחרי שנים של לחימה תחת כללי האתיקה הצה"ליים, קול פנימי אמר לו לחכות לשעת כושר מול יריב עם יותר יושר. במילים אחרות, הוא למד מהטעויות של הרמטכ"לים הקודמים - בני גנץ, גבי אשכנזי, בוגי יעלון, שאול מופז - כולם נכנסו עם כוונות טובות וספגו מכות כואבות מהנאשם בפלילים ששמר על כוחו, על חשבון המורשת שלהם.

אלא שאיזנקוט לא התאפק. בבוקר של יום חמישי נמרח מאמר ענק שלו על עמוד השער של "ידיעות אחרונות". זה היה טור עם הרבה מילים ומעט מהות. יותר מהכול זה הרגיש כמו ראשי פרקים שכתב לנאום הראשון שהוא היה אמור לשאת עם כניסתו לפוליטיקה. אלא שבמצב הזה, בו הוא בחר לא להתמודד (ושוב, כנראה בצדק), המאמר הזה נראה תלוש. המצביא הבכיר והמרשים, זה שאמור היה להעניק בוסט אלקטורלי אדיר לכל מפלגה שתקלוט אותו, נתפס כלוזר פתאום. במי הוא תומך? במה הוא תומך? הוא שמאל? ימין? אולי הוא בכלל במרכז הקיצוני? איזנקוט פשוט חירטט במשך מאות מילים קלישאות נבובות וקימץ בשורות תחתונות.

יותר מהכל, המאמר המיותר של איזנקוט הזכיר את הלהיט הגדול של אלה לי: "ממי, אני לא יודע מה אני רוצה. כאילו אני כן יודע מה אני רוצה, אבל אנל'א בטוח עד הסוף את מה אני רוצה". בינתיים, נראה שעד שרב האלוף במיל' יבין מה הוא רוצה, אולי עדיף לחכות עם פרסום של מסות מיותרות.

בסצנה מרגשת בתחילת הסרט "רובין הוד: נסיך הגנבים" מ-1991, מגיע קווין קוסטנר לחופי דובר האנגליים לאחר שברח מהשבי המוסלמי בירושלים. הוא יורד מהסירה שלו, כורע ברך, ומנשק לחול הזהוב של הממלכה המאוחדת. "אני בבית", הוא זועק, בזמן שידידו המוסלמי עזים (מורגן פרימן) אומר לו: "אתה משוגע". בסרט הפארודי "רובין הוד: גברים בגטקעס" של מל ברוקס, הסצנה הזאת זוכה לטוויסט נלעג, כאשר קרי אלווס נאלץ לנקות את פיו משאריות חול לאחר שנישק את אדמת בריטניה.

קשה היה שלא להיזכר בסצנות הקולנועיות האלה בזמן שהחלו לצוץ הסרטונים הכמעט מחתרתיים באופיים של הגעתו של ג'ונתן פולארד לנתב"ג, שם הוא ירד על ברכיו ונישק את האספלט הקר של שדה התעופה שידע ימים יפים יותר. מולו, עמד בחיוך הוליוודי ראש ממשלה שידע לנצל את הרגע הזה כמו שרק הוא יודע. צלמי עיתונות לא הורשו להגיע למקום, אפילו צלמי לשכת העיתונות הממשלתית סורבו להיכנס למתחם באופן נדיר (כפי שנחשף על ידי יוסי ורטר בעיתון "הארץ"). זה היה פוטו-אופ מהונדס של נאשם בפלילים שזקוק לכל פרסום חיובי לקראת הבחירות.

יש להזכיר שלהבדיל מדמותו של רובין הוד שיצאה למסעות הצלב וחזרה לאנגליה לאחר תלאות רבות, ג'ונתן פולארד לא "חזר הביתה". פולארד לא היה ישראלי מעולם. הוא נולד בטקסס, חי באינדיאנה, למד בסטנפורד ומסר מידע מסווג למדינה זרה במהלך עבודתו בוושינגטון. הנשיקה למסלול הנחיתה בנתב"ג נראית קצת מגוחכת כשזוכרים את כל העובדות, אבל עובדות מעולם לא הפריעו לנתניהו לגזור קופון שמן.

אחרי שסיים לנשק את הרצפה, פולארד קיבל לידיו תעודת זהות כחולה מידיו של לא פחות מראש הממשלה. כבוד. ואולם, זו הייתה סתם עוד אחיזת עיניים של קוסם פוליטי חכם. למעשה, את ההחלטה להעניק אזרחות לפולארד קיבלה ממשלת רבין. ראש הממשלה המנוח היה הראשון שפנה לנשיא אמריקני בבקשה לחון את פולארד עוד בקיץ 1995. קלינטון היה בעניין, אבל פנייה של כל ראשי יחידות המודיעין האמריקניות לנשיא גרמו לו לחזור בו מהחלטתו. כמחווה של רצון טוב, ולאחר התנגדות ראשונית, שר הפנים בממשלת רבין אהוד ברק הסכים להעניק לפולארד אזרחות. האזרחות עצמה אושרה אחרי רצח רבין, ובינואר 1996 חיים רמון, שהחליף את ברק במשרד הפנים, העניק לפולארד אזרחות ישראלית. תעודת זהות כחולה ודרכון ישראלי הונפקו לו והועברו לעורכי דינו, שמסרו לו את המסמכים המרגשים. כל זה כמובן לא הפריע לנתניהו לשכתב את ההיסטוריה. במציאות האלטרנטיבית של ביבי, הוא זה שדאג שפולארד יהיה "אחד משלנו", ואף העניק לו תעודת זהות חדשה כאילו הוא בעצמו שם את המסמכים בלמינציה.

כל זאת לא בא להצדיק חמיצות בעניין הגעתו של יהודי זה או אחר לישראל. זה בסדר גמור להתרגש מהעלייה של פולארד. יש בזה אפילו צדק פואטי. לכל הפחות, ישראל הייתה אחראית בעקיפין ובשלומיאליות לעונש הכבד שהוא קיבל, כך שזה רק טבעי לכבד אותו במעמד ממלכתי עם הגעתו ארצה. אלא שהאמת היא שהמעמד הזה היה הכל חוץ ממרגש. טיסה במטוס של המיליארדר האמריקני שלדון אדלסון, סיקור כמעט בלעדי ל"ישראל היום" על כל המשמעות של העניין וקבלת פנים של איש אחד ופמלייתו המצומצמת, שגם דאגה לתיעוד החובבני. זו כנראה סתם תזכורת לריח הרע של הבחירות שבדרך, והקמפיינר המתוחכם שעומד לשבור כל שיאי ציניות בדרך לניצחון הבלתי נמנע.

כשאביתר בנאי אומר לי לקחת רגע ברצינות, אני לוקח רגע ברצינות, גם אם בדיעבד הוא יסביר לי שהוא התבדח ופשוט לא הבנתי את הבדיחה. הסאטירה הזאת שלו ב"ארץ נהדרת" הכתה בי בלב ובנשמה. סאטירה שכולה סטירה. כשעל המסך הכי נצפה במדינה, בשעת השיא, הופיע מספר הטלפון האמיתי להזמנת הופעות של אמן בסדר הגודל של אביתר בנאי, זה עושה קווץ' בלב.

זה קורה בגלל שאביתר בנאי הוא דמות מרגשת. גם בתוך משפחה רוויה בכישרון הוא הצליח להתבלט ולזרוח, ולאנשים כמוני שקנו את דיסק הבכורה שלו כשהוא רק יצא לאור ב"טאוור רקורדס" בבניין האופרה יש כנראה איזו תחושת קרבה לאמן שעבר מספר גלגולים מאז, כמו כולנו. ואז הוא מחייך ומזכיר לנו שעולם התרבות שלנו עצר השנה. הגסיסה האיטית, וההתעלמות הממסדית, הופכת כל התייחסות מבודחת ככל שתהיה למכה האנושה הזאת לתעשיית התרבות המקומית, לכל כך מייאשת ומכאיבה.

אנחנו מתגעגעים לבמה. כולנו. גם אלה שרגילים לראות אותה מהצד של הקהל, ובטח האמנים והאנשים שמתפרנסים מהתעשייה הזאת מהצד השני. השנה הזאת לקחה מאיתנו את הדבר היפה הזה. את היופי הטהור של אמנות חיה. את החיבור בין אמן לקהל. בין המילים הידועות שאמורות לבקוע מהגרון, וכל פעם מפתיעות מחדש. את האקורדים הקבועים, שלפעמים הופכים למאולתרים, לפעמים צורמים, לפעמים אפילו נקלט לו איזה זיוף באוזן, ברגעים הכי אותנטיים, ובעיניי גם הכי יפים. אני יודע שיש לאביתר קו ישיר ליושב במרומים, הלוואי שהוא יגיד לו כמה אנחנו מתגעגעים פה לשמוע קצת זיופים שמימיים.

בנאי כתב בשיר ישן ואופטימי עד כאב שהוא מרגיש שהעייפות תחלוף והאור יעלה. יופי כזה יכול להופיע רק באמנות. החשיבות שלה בחיים שלנו, דווקא בתקופות כאלה, חשובה וברורה מתמיד. ובכלל, כמה פשוט לקוות לאור שיעלה אל תוך האפלה הזאת. זאת משאלה נפלאה ואוניברסלית לשנה החדשה. בואו נאחל שהגל השקט של הרגש יתפקע ב-2021. וכן, הבנתי, זאת רק הייתה בדיחה, מצחיקה נורא. כלום לא עצוב, הכל כרגיל.