"הפנקס האדום", כביטוי מילולי, הוא צירוף מתעתע: יש בו פשטות תמימה של ימי בית הספר, לצד נימה ביורוקרטית, משעממת משהו. לכך מצטרפת ההיסטוריה, מדלגת בין אותם שני רבדים: הפנקס האדום הוא הרי סמלה של ההסתדרות, על פעילותה החלוצית בימים יותר נאיביים, ועל צדיה ההיסטוריים הפחות נעימים ופופולריים, בלשון המעטה.
ואכן, זהו גם שמו סרט חדש של HOT8 על מה שהוא הרבה מעבר לארגון עובדים. במלאת מאה שנה להסתדרות, יריב מוזר ("בן גוריון, אפילוג", וכן "איזנקוט" על הרמטכ"ל הקודם, שהופק על ידי דובר צה"ל), מגיש מעין סיכום שמנסה לברר מה הם פועלה, מטרותיה, אתגריה לאורך השנים, המשבר בשנות ה-80 והלידה מחדש בשנות ה-90, וגם עתידה של ההסתדרות.
הוא עושה זאת באמצעות שורת חוקרים וכמה דמויות בולטות שצמחו בשורות הארגון, בהם כל ראשיו בדור האחרון. ראוי לציין, ולו כדי להמחיש עד כמה זו עדיין עמדה בעלת כוח בפוליטיקה הישראלית, שהרשימה הזאת כוללת שני שרים שישבו בממשלה האחרונה, ואת האדם שהתבקש לתווך בין מרכיביה כדי למנוע את פירוקה. בפני רוב הדמויות האלה מציג הבמאי פנקס אדום, כדי לעורר בהם גם תגובה אישית. אצל רובם זו נוסטלגיה חמימה.
הסרט נעזר גם בחומרים אחרים מן הארכיון, לרבות סרטי תעמולה שההסתדרות הפיקה לאורך השנים כדי לפנות לציבור הרחב. התוצאה, מהבחינה הזאת, עשירה מאוד. ביחס לנושא המעט אפרורי, "הפנקס האדום" הוא סרט קצבי ומעניין גם עבור מי שאינם סוציאליסטים מושבעים.
מוזר הוא במאי דוקומנטרי מיומן, וגם בלי לקריין את הסרט - הוא בהחלט מצליח להציג תזה מגובשת, נלהבת למדי, לגבי ההסתדרות וחלקה בהיסטוריה הציונית. את הנימה המלנכולית המלווה לרוב את הסרטים על תנועת העבודה לא תמצאו כאן, אולי משום שבניגוד לרבים ממוסדות התנועה - ההסתדרות עדיין איתנו. כך, מוזר מתעכב על מפעלי תעשייה ותרבות שקמו מסיבות אידיאולוגיות - מבנק הפועלים וסולל בונה עד עיתון דבר, הנוער העובד והלומד, קבוצות הפועל ותיאטרון אהל, ומזכיר כי אלה שיחקו תפקיד מפתח בהתגבשות החברתית-כלכלית בארץ ישראל, פרק מפואר בתולדות הארגון. בהתאם, הוא שר שירי הלל לכוחה של העבודה המאורגנת להוביל מהלכים רחבי היקף ובעיקר להועיל לכלל.
זאת תזה משכנעת והיא מתפרסת על פני שלל הוכחות, אך הדבר שפוגע בה יותר מכל הוא הצמר הגפן המתוק שבה הסרט עוטף את הביקורת כלפי הגוף, בפרט בכל הנוגע ליחסי אשכנזים-מזרחים, עיירות הפיתוח, וגזענות עדתית. מוזר אינו נמנע מכל אלה, אך מציג גרסה מקלה מאוד מאוד שלהם.
כך, כתגובת נגד ליצירות אחרות שעסקו בנושא בשנים האחרונות, "הפנקס האדום" מזכיר כי דווקא ההסתדרות היא זו שסללה את הכבישים, הקימה בעיירות הפיתוח סניפי בנק ומרפאות ומפעלי תעשייה יצרניים גם כשהדבר לא היה כלכלי. זו תזכורת חשובה - אך היא מגיעה כמגננה לא לגמרי אלגנטית, שממעיטה מעוצמת הטענות על האפליה בחלוקת המשאבים. גם ביקורת משמאל - למשל של ארגוני עובדים אחרים - כלל אינה עולה פה. לבסוף נוצרה כאן גרסה רשמית כמעט של ההיסטוריה של ההסתדרות, אך ככל שהסרט מתגייס למענה - כך הוא פחות משכנע.
הסרט נוצר במלאת מאה שנים לארגון, אבל העיתוי שבו הוא מגיע מעניין במיוחד: מבחינה פוליטית, זהו רגע השפל של נציגיה הפוליטיים של תנועת העבודה. אלא שדווקא מבחינה אידיאולוגית עמדותיה פורחות - הרי היום כמעט כולם בעד "כלכלה חברתית" - ובתוך ההסתדרות משתפים פעולה נציגים מכל הקשת הפוליטית. הפנקס האדום הוא אולי היסטוריה רחוקה, ותהילתן של מפלגות הפועלים מאחוריהן - אך הרלוונטיות של הערכים שלהן עדיין לגמרי כאן.