לפני כמה שבועות חגגו אולפני פיקסאר חצי יובל לצאת "צעצוע של סיפור" - הסרט הארוך הראשון מבית היוצר שלהם, ובכלל הסרט הראשון באורך מלא שנעשה כולו באנימציה ממוחשבת. מאז הם מקפידים להוציא סרטים חדשים בקצב של כמעט אחד לשנה, וכעת מגיע התוצר ה-23 במספר, "נשמה".
בנסיבות ברורות, "נשמה" הפך לפני כשבועיים לראשון בסרטים הללו שעולה ישירות בדיסני פלוס - הוא דילג על האולמות בארצות הברית, שרובם עדיין סגורים, ונחת בשירות הסטרימינג, וכך צפיתי בו ממושבי הנוכחי באמריקה. עם זאת, צריך להדגיש כי הסרט אינו זמין בארץ באופן חוקי, והתוכנית היא להוציאו לאקרנים ברגע שבתי הקולנוע בישראל ייפתחו - כשעד כה, אגב, בכל פעם שהוזכר מועד משוער לכך, זה הסתיים בהכרזה על סגר נוסף.
"נשמה" ניצב גם כסרט הארוך הראשון של פיקסאר שמעמיד במרכזו אדם שחור - ניו יורקי בשם ג'ו, אותו מדבב ג'יימי פוקס, המוכיח שוב את היותו שחקן לא מוערך דיו. לעומת כל ציוני הדרך הראשוניים, התוצאה גם מזכירה לפרקים סרטים קודמים אחרים, ולא בהכרח של אולפן האנימציה - כך, למשל, הגיבור דומה לזה שב"בתוך לואין דיוויס" של האחים כהן.
כמוהו, גם ג'ו מתגלה כמוזיקאי ג'אז כושל שלוחצים עליו למצוא לעצמו ייעוד אחר בחיים, אך הוא מסרב לוותר על חלומותיו. מבחינתו מוזיקה היא טעם החיים, ואם לא יצליח לעלות בה לגדולה - הרי שלא חי באמת.
עד שיגשים את הפנטזיה, ג'ו מסתפק בהוראת מוזיקה לתלמידים צעירים, ואחרי אחד השיעורים שלו, נוחתת ההזדמנות שחיכה לה כל חייו: לנגן בצד מוזיקאית אגדית שכאילו יצאה מ"הבלוז של מא רייני" שעלה לא מזמן בנטפליקס. האודישן אצלה כל כך מוצלח, עד שהפסנתרן החולמני יוצא ממנו מסוחרר, לא מסתכל לאן הוא הולך - ונופל לתוך חור בכביש.
מכאן והלאה מתחילה השתלשלות עניינים מסובכת, לפעמים אפילו מסורבלת: ג'ו עולה השמיימה ובגלל צירוף נסיבות נוסף, מגיע למעין לימבו. יחד איתו נמצאות נשמות שעוד לא נולדו, ועוברות הכשרה לפני שיוכלו להתגלגל בגופם של אנשים. בין אלה בולטת נשמה זעפנית ועקשנית אחת, בדיבובה של טינה פיי, שמסרבת לעשות את המוטל עליה ולצאת לשליחות בכדור הארץ.
גם ג'ו לא מוכן לעשות את מה שנדרש ממנו, ומסרב לקבל את העובדה שסיים את חייו רגע לפני שהצדיק את קיומו. כתוצאה מכך, המת הטרי מחולל מהומה שבמסגרתה הוא וחברתו החדשה צונחים לכדור הארץ. אז מגיע טוויסט נוסף, שמאלץ אותם לשלב כוחות כדי לפתור את התסבוכת. תוך כדי כך, הנשמה שמעולם לא חוותה את העולם מגלה אותו לראשונה - והמוזיקאי שמעולם לא באמת חי את החיים מגלה את המשמעות שלהם.
את הסרט ביים פיט דוקטר, מטובי בניה של פיקסאר, שכבר היה חתום על כמה מעבודותיה המשובחות ביותר, ובראשן "הקול בראש". סרטו החדש ניחן בכמה מן המעלות שהיו בלהיטים הקודמים - האסתטיקה מרהיבה; עבודת הבימוי עוצרת נשימה גם כן, וכוללת טאצ'ים יפהפיים הממחישים שוב שאנחנו לא מדברים מספיק על חשיבות הבמאי/ת בסרטי אנימציה; ההומור שנון וכולל אזכורים מכל הסוגים - מקרל יונג ועד הניו יורק ניקס; והממד הרגשי מוצלח עוד יותר. הסצינה שבה הגיבור שופך לראשונה את לבו בפני אמו הדומיננטית היא מופת של כתיבה וביצוע.
אך מעבר לכך, יש ב"נשמה" גם איכויות שלא היו קיימות בסרטי פיקסאר קודמים, ולא רק בגלל הפסקול הג'אזי המשובח והמקום שהוא נותן לתרבות השחורה. קודם כל, כפי שציינו בניו יורק טיימס, זה הסרט הראשון שלהם שאפשר להרגיש בו נשמה של עיר. המראות של התפוח הגדול, הקולות שבו והריחות שלו - הכול מתואר כאן בצורה מוחשית להפליא. בסצינה שנראית בתחילה שולית אך אז מתגלה כרגע מפתח, הדמויות מתענגות על פיצה - והצופים יכולים ממש לטעום ולהריח אותה.
נוסף לכך, זה סרט עמוק ופילוסופי עוד יותר מיצירות קודמות של פיקסאר, שהציבו רף גבוה מלכתחילה. אף ש"נשמה" ניצב לכאורה כלהיט לכל המשפחה, הוא מעלה שאלות כמו "האם החיים האלה שווים שנמות בשבילם?" ועוסק בריקנות מכל הסוגים, כולל הסוג הריקני ביותר - זו שמגיעה דווקא לאחר הגשמת החלומות הכי גדולים שלנו.
בהקשר זה, הנקודה הכי משמעותית בסרט היא התפיסה שלו לגבי הגשמה עצמית ומציאת משמעות. רוב יצירות התרבות הפופולרית, בין אם זה ספרי הדרכה או סרטים הוליוודיים, הציגו גישה דומה: לכל אחד יש ייעוד, והוא צריך למצוא אותו ולהגשים את האמביציות שלו כדי להיות מאושר. "נשמה", לעומת זאת, מציע תפיסה אחרת, שחותרת תחת הערכים המקובלים במחשבה האמריקאית.
"נשמה" לא קורא לנו לוותר על החלומות שלנו, אבל הוא מזהיר אותנו פן נשליך עליהם את כל יהבנו, כי החיים ארוכים מכדי להתבסס על רגעים שמגיעים פעם בחיים. תחת זאת, הוא מאפשר לגיבורו לגלות משהו אחר - את האושר האינסופי הטמון בכל אותם הרגעים היומיומיים שתמיד נמצאים מסביבנו, אם רק נחפש אותם: משולש פיצה טעים, מחווה אנושית קסומה, הידיעה שעזרת למישהו. כמו "מלאכים בשמי ברלין" בזמנו, גם הסרט הזה מתגלה כשיר הלל יפהפה לכל הרגעים הללו.
באחד מרגעי המפתח כאן, הזמרת מספרת למוזיקאי המתוסכל את המשל על שני הדגים: הצעיר שוחה לעבר המבוגר ואומר לו שהוא מחפש את האוקיינוס. "אתה בתוך האוקיינוס עכשיו", עונה לו הקשיש. "לא, זה מים. אני רוצה את האוקיינוס", עונה לו הדג המאוכזב. "נשמה" משכיל להוכיח לנו שהמים בהם אנו שוחים הם האוקיינוס, אז אין צורך לחפש אותו. זה לא סתם סרט נפלא, אלא כזה שיש בכוחו לשנות את הפרספקטיבה שלנו על החיים, ולהפוך אותם לטובים יותר.