לא ראיתי את הכתבה המושמצת של התאגיד עם אביעד משה, שעוררה סערה רבתי והביאה את כאן 11 בצעד חריג להתנצל עליה בשידור ולהסיר אותה מכל הפלטפורמות. אבל שמעתי מספיק, ולא צריך להיות גאון כדי להבין מה קרה פה: הכתבה הקצרה איפשרה למשה, הנאשם שניסה לרצוח את אשתו שירה איסקוב בדירתם שבמצפה רמון, לנסות ולהשתלט מתאו על הנראטיב של האירועים, לטעון לגרסה מרוככת של מה שעל פי כל הדיווחים הוא פשע מחריד וקיצוני.
מבחינה זאת, שידור הפרק של "עובדה" (קשת 12) על איסקוב הגיע בדיוק בזמן כדי להבהיר ולהמחיש מהי המשמעות האמיתית של האירוע. הגם שבשני המקרים מתראיין כביכול רק צד אחד של הסיפור, אין שום סימטריה בין שני המשדרים, כפי שאין סימטריה בין התוקף והמותקפת. קונטקסט הוא הכול.
למשדר עם איסקוב אין חשיבות מבחינה משפטית, ואין לה מה להרוויח ממנו. כל מה שצריך לעמוד לצידה מופיע בפרטי כתב האישום. הוא חשוב ציבורית, לנו ולא לה. איסקוב ניצבת בפנים גלויות, ומכריחה אותנו להביט בפניה ולא להסב את פנינו שלנו, להתעקש לראות את מה שאנחנו עושים מאמץ שלא לראות ולא לשמוע. אלימות בתוך הביתה פוצעת, והרגה יותר מ-20 נשים בשנת 2020. שירה איסקוב הייתה יכולה להיות אחת מהן.
בכנות מטלטלת, איסקוב הרהוטה והחכמה התייצבה מול המצלמה של בן שני. זה מסמך פשוט - ריאיון, אילוסטרציות ומעט ראשים מדברים, לא יותר - אך כל כך עוצמתי. בניגוד למה שכתבה בת שלוש דקות יכולה לעשות, נפרסת כאן כל פרשת היחסים של השניים, דרך ארוכה מהיכרות עד כמעט רצח. ואת התמונה הגדולה אי אפשר לטשטש, והתפקיד העיתונאי הוא-הוא להביא את התמונה הגדולה כפי שהיא.
מזל גדול שהמשימה הזאת הונחה בידיו הרגישות של שני, כתב ותיק של התכנית ומספר סיפורים נפלא ("יומני קירשנבאום", "שיר ערש לעמק"). באופן שהוא למרבה הצער לא רווח מספיק בטלוויזיה הישראלית, שני הוא מראיין שמקשיב, והוא נותן לגיבורה שלו את כל המרחב הדרוש כדי לעבד את ההתרחשויות, ללא מציצנות או פאתוס מיותר.
שאלת המפתח המתעתעת שמעסיקה את שני, באופן לא-בלתי-צפוי, היא שאלת הסימנים: מתי מצטברים מספיק רמזים כדי להבין בזמן שסכנת חיים מרחפת כאן? התשובה ששני יוצא איתה היא הגונה אך מתסכלת: הסימנים ישנם, אך בזמן אמת קשה מאוד לחבר בין הנקודות. למזלה של איסקוב, שחזרה ממתקפה רצחנית כדי להעיד על כך, היו אנשים מסביב שברגע האמת הצליחו לזהות את הסיטואציה ולעצור את מעגל הטירוף הזה.
והערה קטנה לסיום: כמסתבר מדובר בכתבה בת שני חלקים, שנקודת החצי שלה הגיעה עם תחילת ניסיון הרצח. ההחלטה לחתוך את החלק הראשון לפני סיום האירוע המרכזי ולהמשיך אותו בשבוע הבא הייתה תמוהה, ושייכת לעולמות תוכן אחרים, סנסציוניים יותר. מוטב היה לסיים כאן את הטראומה, ולפנות את השבוע הבא להחלמה. דווקא בגלל חשיבותו של המסמך, מערכת התכנית חייבת לתווך אותו באופן הבהיר והמסודר ביותר שאפשר.