לא מזמן הסתיימה בתאגיד הסדרה "לבנון", שזכתה לשבחים מכל עבר ובצדק. באמצעות עבודת ארכיון מרשימה, תזה מפורטת, מפות ובעיקר ריבוי קולות היא הראתה כיצד אפשר לתאר תמונה רב-מימדית ומפוכחת של המציאות הביטחונית-פוליטית במזרח התיכון מבלי להתמכר לנראטיב אחד. אמנם, הפרק האחרון שלה נדמה היה כחלש ומאכזב יותר, ובו זנחה הסדרה את הרזולוציות הגבוהות שלה לטובת רפרוף מהיר על פני כשני עשורים, אך גם כך היא ראויה להפוך לתו-תקן.
זאת אולי לא השוואה הוגנת, אבל דווקא אחרי סדרה כזו, עולה בתאגיד השידור "אויבים" - סדרה תיעודית שמרנית המתיימרת להתמקד בכל פרק בסיפורם של המנהיגים המוסלמים האייקוניים של האומות מסביבנו בדורות האחרונים - מערפאת עד אסד, מנאצר עד חומייני. על פניו, הכי מעניין בעולם - אבל לאט לאט מתברר שהזווית של הסדרה כל כך צרה, עד שהיומרה שלה כמעט מטעה.
למי שציפה לביוגרפיות או היכרות מעמיקה עם דמויות שהטילו את אימתם על הישראלים לאורך עשורים, כדאי להציץ באותיות הקטנות: הסדרה מתרכזת בדמויות כפי שהשתקפו מעיני שירותי המודיעין הישראלים. וכך, במקום ללמוד על דמויות שהטילו את אימתם על דורות של ישראלים, מסתבר שאנחנו נמצאים בעיצומו של מצעד לשעברים, שמגוללים סיפורים מסמרי שיער על ניסיונות חיסול ושאר עלילות גבורה - רק שזאת ממש לא הסיבה שלשמה התכנסנו, וחלקם כלל לא קשורים לדמויות שבמרכז הפרק!
אם הסדרה מבקשת לתאר את הדמויות של אותם מנהיגים, מה אכפת לי מניסיון חיסול של מדען גרעין בצרפת או מאדם שהוצנח כסוכן למפקדה של ארגון אש"ף באירופה - כשאלה אינם קשורים ישירות לסדאם חוסיין או ליאסר ערפאת? במקביל, גיבורי הסדרה עצמם אינם זוכים באמת למבט מעמיק על קורות חייהם: לא על תהליכי קבלת ההחלטות, הישגים בולטים, מדיניות פנים, מעגל המקורבים, נקודות ציון בקריירה - כל אלה נדחקים הצידה לטובת סיפורים של אנשי מודיעין וצבא על הזדמנויות חיסול שבוטלו ברגע האחרון. הפוקוס, אם כן, הוא מאוד מטושטש, ובעצם עלינו. על הדמויות עצמן אנחנו לומדים מעט מאוד.
הסדרה לא מלהיבה גם מבחינת אמצעי המבע שלה. אף שיוצריה הצליחו לאתר מרואיינים מצוינים עם סיפורים מצוינים, היא כמעט שאינה נעזרת באמצעים אמנותיים מקוריים כדי להציב תזה של ממש סביבם. כך, "אויבים" נעדרת קריינות, מפות, לוחות זמנים - רק ראשים מדברים, כמה שקופיות אקראיות, אילוסטרציות צהבהבות של ניסיונות חיסול, מעט ארכיון וכמה ציטוטים חסרי הקשר מתוך תיקי מודיעין, בנוסח "אנושיות זרה לעולמו של סדאם חוסיין". זאת קלישאה - לא ניתוח.
אם כך, בסוף, למרות הניסיון להכיר טוב יותר את הדמויות האלה, נראה שהמבט העיקרי עליהן נותר דרך כוונת הרובה. בפרק על ערפאת אומר אחד המרואיינים כי הסכסוך הגדיר אותו. "מיהו בלי הסכסוך", תהה. באופן אירוני, באמצעות אותו משפט אפשר לאפיין בדיוק את נקודת המבט של "אויבים" על גיבוריה.