השבוע, לרגע קט, נכמרו רחמיי על רוצח אכזרי. "הרוצח מעין כרם", שזהותו אסורה לפרסום מכוח הגנת החוק על מי שהיו קטינים בעת ביצוע פשע, כבר לא באמת אלמוני. כל מי שיודע לעשות גוגל או שיש לו מספיק זמן פנוי כדי לעבור על כל הטוקבקים בכתבות שפורסמו אודות המקרה והסדרה שנוצרה עליו ושודרה לאחרונה ב-yes דוקו, יגלה בקלות מה שמו, איך הוא נראה ואיפה הוא עובד. טוב, עבד. כי העדכון האחרון לגבי הפרשה הזאת היא שהוא סיים את עבודתו בחברה שבה נשא בתפקיד ניהולי בכיר.
הרוצח מעין כרם "פוטר בהסכמה" מעבודתו - דיווחו הכותרות. פעם קראו לזה "התפוטר", היום זה פיטורים בהסכמה. מצאתי את עצמי פתאום מתבאסת בשבילו, ואם לא בשבילו אז בשביל משפחתו. החדשה כלומר, אשתו וילדיו. גורלה של משפחתו המוקדמת היה מבאס יותר. חושבת דברים כמו: "אוי, מה הוא יעשה עכשיו?" או "איזה זמן מחורבן לחפש עבודה, עכשיו עם כל הקורונה וזה". כאילו שהעובדה שהוא הוציא להורג מטווח אפס ארבעה מבני משפחתו במיטותיהם וכמעט כולם יודעים כבר איך הוא נראה ומה שמו היא לא מכשול תעסוקתי. גם מנהלות גיוס יודעות לעשות גוגל.
אשכרה ריחמתי עליו שפיטרו אותו ויהיה לו קשה למצוא עבודה. זה היה עניין של שניות, הרחמים, כי משהו בי מיד קפץ בבהלה מסוימת. מה יש לרחם על האיש הזה שככל הידוע לא הביע חרטה עד היום על מחיקת משפחתו מעל פני האדמה בלילה גשום אחד? שכשחוקרי המשטרה העמידו אותו מול שורת הקברים הטריים שנחפרו עבור הוריו ואחיותיו אי אז בשנת 1986 פניו נותרו חתומות, סנטרו זקוף ועיניו יבשות.
הזכרתי לעצמי איך עורך דינו סיפר שעוד בשיחה הראשונה שלו עם הילד, הוא ביקש לוודא שיוכל לרשת את קורבנותיו. כמה מחושב היה וקר רוח לגבי כל הפרטים הקטנים של מעשיו והשלכותיהם, כך על פי עדויותיהם של כל אנשי המקצוע שהיו מעורבים בפרשה בזמן אמת - חוקרי משטרה, עורכי דין, פסיכיאטרים. מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.
מי שצפו בסדרה "המניע" לא יכולים להשתחרר. משהו בפרטיו של הסיפור הזה - אלה שידועים ובמיוחד אלה שאינם ידועים - מצמיתים את הצופה. הם מקפיאים את הדם אבל גם תופסים אחיזה במחשבות באופן נואש כמעט. את צופה, ואת לא יכולה להפסיק לחשוב. מה קרה שם? מה יכול היה כבר לקרות שהצית את הפתיל הארור הזה? זה סיפור שיש בו רוע ממש, בצורתו הכי גולמית ומפחידה והוא מצוי בדיוק על התפר שבין האנושי למפלצתי.
אולי בגלל זה גם לתקשורת קשה להרפות ממנו. איילה חסון מרשת 13 לא הסתפקה בכתבה אחת שעשתה על הפרשה לפני שבועיים, והשבוע היא התקשרה לאישתו. למשמע הקלטה של השיחה בין השתיים קשה שלא להתכווץ באי נוחות. משהו בי יוצא אליה למשמע הקול שמפרפר שם על הקו בין מצוקה לחיפזון לסיים את השיחה. נכון, מדובר באישה שכנראה ביודעין התחתנה והקימה משפחה עם אדם שרצח את כל משפחתו. אבל מבחינתה מדובר באדם שהשתקם. מה חסון רוצה ממנה? מה היא מקווה לשמוע ממנה? מה היא כבר יכולה להגיד? ואולי הוא באמת השתקם? אבל הוא מעולם (מעולם!) לא הביע חרטה! זועק קול אחר בתוכי. למה זה כל כך מבלבל?
אחר כך באה "הצינור" ועשתה לו אמבוש בעבודה. בן אדם עומד ומחכה למעלית במשרד וקופץ עליו אמיר שואן עם מצלמה. מה אפשר לחוש לנוכח התמונות האלה חוץ מקרינג' ומבוכה? האם שואן חשב לעצמו שאדון עין כרם (שם פרטי: רוצח) יתוודה ויכה על חטא במופע של חרטה נוגעת ללב עד שתגיע המעלית ותישא אותו מעלה למשרדו? לעזאזל, בצד של מי אני?! אז עשו לו פדיחות בעבודה - אוי, אוי, אוי. יכול להיות שמגיע לו הרבה יותר גרוע מזה.
מי שנחשף לאחרונה לסיפור של הרצח מעין כרם משחזר היום את התסכול וחוסר האונים שהיו מנת חלקם של מי שחוו אותו אז - חוקרים, שכנים, בני משפחה רחוקים, חברים של הקורבנות. הצורך בקתרזיס עדיין צורב להם חור בנשמה, הם לא יודעים למה הוא עשה את זה והם גם לא באו על סיפוקם מעונשו.
העיסוק ברצח היום, 35 שנה אחרי שקרה באמת ואז התמוסס מהזיכרון הקולקטיבי כלא היה, משבש ומסחרר את המחט העדינה של המצפן המוסרי. מצד אחד, הסיפור עצמו, אמנם נוסטלגי ואפילו כמעט היסטורי כבר, אך משום שמסיבות שונות לא נצרב בתודעה (צווי איסור פרסום על זהותו של הקטין הרוצח וכן שביתה ברשות השידור שפגמה בסיקור המקרה בזמן אמת) עבור רבים הוא בגדר חדשה טרייה. בשל כך, התגובה לפרטי המקרה היא מאוד אמוציונלית ואין בה את הריחוק הרגשי שיש לנו בדרך כלל עם מקרים שהתרחשו לפני יותר משלושה עשורים.
מצד שני, כל דבר חדש שקורה עכשיו בעקבות החשיפה המחודשת של הרצח לציבור הוא כמו רוח רפאים מן העבר שבאה לרדוף את ההווה. בין אם מספק בעינינו או לא, הרוצח מעין כרם ריצה את העונש שנגזר עליו. אי אפשר להענישו שוב או לשפוט אותו מחדש. הראש מבין את זה, ולכן מתקומם לנוכח הניסיונות היומרניים של נציגי התקשורת להוכיח את הרוצח או את בני משפחתו. אבל הלב... הלב רוצה קלוז'ר.
הרוצח מעין כרם ריצה 6 שנים בלבד על טבח מרובע, ויצא אל העולם כאדם חופשי, משוקם ועדיין צעיר מאוד - כל החיים לפניו. יש לציין שהוא יצא מהסיפור הזה גם אדם אמיד מאוד, שירש נחלה רבת ערך בעין כרם ואת כל שאר רכושם של בני משפחתו, כולל פיצויי הפנסיה של הוריו. ועד לאחרונה, כשכל הסיפור הזה מעברו חזר לנגוס בישבנו, הוא גם תחזק קריירה די רווחית שכללה תפקידים בכירים בחברות גדולות.
יש להניח שגם פיטוריו בהסכמה כללו פיצויים נדיבים, הכל כדי שהמשקיעים יהיו מרוצים ולא יהיה יותר מדי רעש שלילי. אז לרשימת ההישגים שנפלו לחלקו בעקבות אותו רצח לפני 35 שנה אפשר להוסיף עכשיו גם 'מצנח זהב' של פיצויי פיטורים.
אין מה לרחם על הרוצח מעין כרם. אפשר לרחם על אישתו, על ילדיו, ודאי - הם לא אשמים בדבר וגם הם במובן מסויים קורבנות של מה שעשה באותו לילה בפברואר 86'. אבל עליו? אם לרגע מצאתם את עצמכם מרגישים רע בשבילו השבוע, זה רק בגלל שיש בכם את מה שהוא חסר - מצפון.