1. יום שידורי הפרידה מנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל בסביבות אחר הצהריים, כשהאיש שבחר להחרים את טקס ההשבעה של מחליפו יצא מהבית הלבן ועלה על מטוס, והתחיל את דרכו החוצה מוושינגטון. באולפן חדשות 12 ישב אז עופר חדד, שנפרד מ"הנשיא האוהד", דיבר על נשיא שנתן לנו את התחושה שהוא "מחבק אותנו", שביקר בכותל והעניק לנו "ארבע שנים חלומיות".
החלום של אחד הוא סיוט לאחר. אלה לא היו ארבע שנים חלומיות ליהודי ארצות הברית, שראו את האלימות האנטישמית מגיעה לשיא בשנות שלטונו של טראמפ, את אירועי שרלוטסוויל, פיטסבורג ופאוויי, וגם תומך עם חולצת "מחנה אושוויץ" מסתער על הקפיטול. אלה לא היו ארבע שנים חלומיות לעולם, שראה את טראמפ עוזב את הסכם פריז כשמשבר האקלים נוקש בדלת. אלה לא היו ארבע שנים טובות גם לעיתונות, שנאלצה להתמודד עם מתקפה אולי חסרת תקדים על האמת, שטראמפ הוא ממחולליה.
גם מי שנאחז בהישגיו כאן כנראה שוכח שתמורת הפתיחה המפוקפקת של השגרירות בירושלים המתיחות בגבול הדרום התעצמה, ובהפגנות שנערכו סביב אותו אירוע נהרגו עשרות פלסטינים ונפצעו יותר מאלף. ההכרה ברמת הגולן לא שינתה דבר במציאות הישראלית, ובל נשכח שספק גם אם הזיות "תכנית המאה" קידמו אותנו לשלום בסנטימטר אחד, אלא בעיקר הובילו לניתוק התיאום עם הרשות. נכון, המשטר הזה קידם לקראת סופו את הסכמי אברהם, אבל ארבע שנים חלומיות? באמת?
חדד אינו היה היחיד בתקשורת שהתעקש לעשות זאת. ההיאחזות בטראמפ דרך הזווית הצרה, העקרה, של "חיבוק לישראל", וההדגשה שלה לעומת התופעות האחרות של שלטון טראמפ, אפילו אחרי אירועי הקפיטול, מעידה על ניתוק בלתי נתפס, שמזהה את הטוב העולמי אך ורק עם האינטרסים הפוליטיים של ישראל. זו לא רק עמדה בעייתית כלפי המציאות, אלא גם כשל תקשורתי בהצגת מורשתו של טראמפ לציבור, שהיא אפלה הרבה יותר מידידותו עם מנהיגה של חצי סיכה על מפת העולם.
2. חדד הלך, אורן ויגנפלד נכנס עם המהדורה המוקדמת. הבאנר מאחור, לקראת הממשל הבא, הוא "ביידן וקמאלה" - הנשיא הנכנס בשם משפחה, סגניתו בשם פרטי. למה לא ביידן והאריס? או ג'ו וקמאלה? כי אם אפשר לזלזל אז למה לא.
האריס היא האישה הראשונה להיות סגנית הנשיא, והראשונה ממוצא שחור ואסייתי להחזיק בתפקיד. עבור רבים זה סיפור לא פחות גדול מהשבעת הנשיא החדש עצמו. כאן יש את "ביידן" המכובד ולצידו "קמאלה" המקטין, זה בטח לא קשור ליחסי כוחות בין גברים לנשים, נכון?
3. דווקא המשדר המיוחד של עצם ההשבעה של ביידן ב-12 התגלה כרגוע מהצפוי, שלא לומר משעמם - רחוק מאוד מהאמוציות שליוו דיונים כה רבים על אמריקה מאז תחילת נובמבר.
ביידן אינו טראמפ. הוא "זקן ומשעמם ולא מסעיר", ובעיקר אינו בלתי צפוי. מוקדם לדעת אם שלטונו יפתח עידן שבו סיקור החדשות מוושינגטון יהיה סוער פחות, אבל נראה שכבר השפעתו ניכרה על הפאנל. וגר ביסמוט עם דיין, וסגל עם יונית, תחת גפנם ותחת תאנתם, כאילו חיינו לרגע בזמנים נורמליים. מדהים מה שנאומים על אחדות מסוגלים לעשות.