די עצוב בשנה האחרונה בטלוויזיה. עם חדשות לאורך כל היום מתובלות בתככים של ריאליטי, לצד כמה סדרות שרובן על הציר שבין מתקני הגרעין בטהראן למלנכוליה של עולם הפלילים המקומי, מעט מאוד תכניות על המסך מספקות כיף טהור. והנה, סוף סוף יש לנו ממתק חדש: אפילו שבכבישים מוצבים כרגע מחסומים, זאת נסיעה שלא כדאי לפספס - הגלגול הישראלי המחודש של "קארפול קריוקי" בכאן 11. מאז מונית הכסף לא הייתה כאן נסיעה טלוויזיונית כל כך מתגמלת.
לטובת מי שלא ביקר ביוטיוב בשנים האחרונות, נזכיר במה מדובר: במסגרת פינה אהובה בלייט נייט של ג'יימס קורדן, מהאנשים החביבים ביותר על המסך האמריקני, הוא נפגש כל פעם לנסיעה קצרה ומצחיקה עם מוזיקאים מצליחים, מאדל ועד פול מקרטני (ופעם אחת גם מישל אובמה), ובדרך הם קצת מדברים ובעיקר שרים עם הרמקולים - שמנגנים בעצם שירים שלהם. ככה פשוט, ככה משמח.
כמו כל דבר טוב, כולם רצו להשתתף בזה, ומהר מאוד האינפלציה עשתה את שלה - והקסם נשחק. ובכל זאת, הפורמט עשה לו כנפיים: אפל מיוזיק השיקה גרסה משלה, ובשלוש מדינות הופקה גרסה מקומית: באיטליה, אצל ידידינו החדשים מאיחוד האמירויות - וגם אצלנו. ב-2017, עוד בימי ההרצה, עלתה עונה חביבה של התכנית בניצוחו של הקומיקאי ניקי גולדשטיין, אך לא הותירה חותם מיוחד. כעת התכנית מתניעה מחדש עם המוחות מאחורי "משיח" הגאונית, דנה פוליג ואודי כגן, כשהאחרון בתפקיד הנהג. וזה פשוט נפלא.
כגן, מועמד לגיטימי לתואר האיש הכי מצחיק בישראל, שכל הופעה שלו על המסך היא חגיגה, הוא ליהוק חלומי כמי שיש לו רקע מוזיקלי ואפילו התמחות בקומדיה מוזיקלית אחרי "משיח" ושירים כמו "משפחה בהסגר" בארץ נהדרת. יש לו כימיה נהדרת עם האורחים, והם נראים נינוחים ונהנים בהרבה מהאופן שבו הם בדרך כלל נראים בתקשורת. זה יוצא מהמסך החוצה, וכתוצאה מכך, כגן הנפלא עומד בהצלחה בהשוואה מול המקור, והתכנית רעננה לגמרי, עם פוטנציאל קאלט לא מבוטל.
אחת הסיבות להצלחה היא שכגן ופוליג דאגו לא לחזור על עצמם יותר מדי. בארבעת הפרקים שנשלחו לעיתונאים, לצד שלל ביצועי קריוקי, אפשר היה למצוא כמה סיטואציות מופרכות, כמו חזרות על תסריט של טלנובלה עם שרית חדד, עיצוב ציפורניים וקליפ בתחפושת בננה עם נטע ברזילי, אימון גלישה עם אברהם טל ושיעור נגרות וסשן רכישת חטיפים עם חנן בן ארי. תוך כדי מתנהלות שיחות רבע רציניות ושלושת-רבעי מצחיקות, עם אנקדוטות פחות או יותר ידועות לציבור - זה כנראה לא בדיוק המקום שבו תמצאו ריאיונות עומק וגילויים חושפניים, אבל זה בוודאי לא נורא.
מעבר לבדיחה המספקת לכשעצמה, מסתתרים כאן מדי פעם גם ביצועים באמת מוצלחים. כך למשל, בפרק ששודר אתמול אפשר היה לשמוע עיבוד לשני פסנתרים - שעליהם הופקדו חדד וכגן - ל"בחום של תל אביב". מבחינה זאת, מוטב היה אולי לקצץ בכמות מקטעי-השירים שנדחסים לתוך 30-25 דקות בסך הכול לטובת כמה ביצועים מלאים. זה יהיה משמח אם התכנית גם תדע לשלב גם אמנים שמחוץ לאמצע הפלייליסט. רשימת הפרקים שהוכרזה עד כה, וכוללת שמות כמו ריטה, גידי גוב, אתניקס, ליאור נרקיס, אליעד, עדן חסון, אביב גפן, נועה קירל ויונתן מרגי ואחרים - מרמזת שזה לא בהכרח על הפרק, וחבל.
בשולי הדברים, "קארפול קריוקי" זורחת מתוך כמה וכמה ניסיונות של תאגיד השידור להחזיר לשעות הערב בטלוויזיה מה שפעם היה חלק בלתי נפרד ממנה - מוזיקה ישראלית שלא במסגרת תחרות ריאליטי. חלק מהניסיונות האלה, כמו "שלומי שבן מארח" וההופעות המצולמות של פסטיבל הפסנתר, התקשו להלהיב, הן בגלל פורמט לא מספיק מוצלח והן בגלל קשיי הקורונה האובייקטיביים. הביצועים המצליחים של "זהו זה" אולי ויראליים, אבל קשורים בטון מאוד מסוים. הנוכחות של מוזיקאים ישראלים על המסך בשעות כאלה מבורכת, ויש לה ערך בפרט כשהופעות הפכו לזיכרון נשכח ומאובק.