שמואל אטיאס הורשע ברצח עוזי לוי ביריות בשכונת קראוונים בראשון לציון ב-2012, ונידון למאסר עולם על סמך הודאתו בפני מדובב. אלא שאטיאס תמיד הכחיש וטען שזו הודאת שווא, שהוא לא היה במקום, שאמנם היה לו פעם סכסוך עם הנרצח אבל שהדבר לא קשור אליו. הבמאית לימור פנחסוב עומדת כבר שנים בקשר טלפוני עם אטיאס ובוחנת את טענותיו. אם הראיות שנאספו בזירה לא תואמות את ההודאה, וכל ההרשעה נבנית בעיקר על אותה הודאה, כפי שנטען, האם ייתכן שמדובר בהרשעת-שווא שניתן להפוך? האם לא ניתן להטיל בפסק הדין לכל הפחות ספק סביר? על השאלה הזאת מנסה לענות "ספק סביר", תחקיר בשני חלקים שמשיק את מערכת התחקירים של כאן 11, פשע אמיתי-אמיתי. התחנה הסופית שאליה הרכבת הזאת שואפת להגיע אליה היא ניהול משפט חוזר בפרשה, תרחיש נדיר וכמעט חסר סיכוי.
מעט מאוד מאבקים חשובים כמו המאבק למשפט צדק, ולא במקרה הקולנוע התיעודי, בפרט בישראל, פונה אליו באינטנסיביות בשנים האחרונות. סיפור המסגרת של אדם חלש הנאבק במערכת אימתנית שתעשה הכל כדי להגיע להרשעה, הוא מסוג החומרים שמהם נבנה קולנוע טוב. אבל נדמה שהתחקיר של פנחסוב פוסע בנתיבים אחרים מהמקובל - עם גיבור אחר ושאלות אחרות, וגם - וזה לגמרי לזכותה - עם מינון נמוך של סנסציוניות ביחס למה שניתן היה לצפות ממנו בז'אנר הזה.
החריג העיקרי הוא הגיבור שבמוקד הדיון. כך, במרכזו של החלק הראשון מתוך שניים ששודר אמש (רביעי), נמצאים לא לוי ואפילו לא אטיאס, כי אם המדובב שהיה שם. אומרים לנו שלהגיע אליו זה כמעט בלתי אפשרי, אבל כעבור כמה שוטים פנחסוב מצליחה להגיע אליו. למרבה ההפתעה - לא רק שהוא הסכים לדבר, אלא מנפיק מפיו כתב אישום חריף נגד כל שיטת הדיבוב, מציג תמונה מטרידה מאוד של האופן שבו מנהלת המשטרה חקירות מסוג זה, ומסביר במילותיו איך הפעיל מניפולציות כדי להוביל את אטיאס בדרך מתוכננת מראש עד להודאה כביכול. בצד אחד נמצאים עתה אטיאס, המדובב והסנגוריה הציבורית - ומנגד המשטרה והפרקליטות, שדחו את הטענות מכול וכול.
פנחסוב בנתה את הסרט שלה כמאבק של המדובב המתחרט למען הצדק, ומלווה אותו לבית שבו גדל, מספרת את סיפורו ומראיינת אותו באריכות. הוא מתגלה כדמות נלהבת ונחושה, שמסקרן ללמוד עליה - אלא שרבים מהדברים שהוא מספר על עצמו אסורים בפרסום כדי למנוע את חשיפתו, צפצופי הצנזורה פועלים ללא הפסק, ואפילו דמותו נבנתה בטכנולוגיית דיפ-פייק, כדי לא לחשוף את האיש העומד מאחוריה. התוצאה לעתים טרחנית, וכוללת חזרות רבות על דברים שנאמרים שוב ושוב, אבל מעניינת מבחינה אמנותית. באמצעות המשחק הווירטואלי הזה, פנחסוב מציגה שאלה: מהו הייצוג הנכון והאמיתי של האיש שאפילו שמו לא מוכר לנו - הפרצוף הממוחשב והקול המעוות שמסתירים אדם אמיתי, או האיש האמיתי שממציא דמות של פושע בכיר כדי להוביל עצור להודאה? מי מהם הוא ה"דיפ פייק" האמיתי? האם צריך לפקפק בו עכשיו יותר משצריך היה אז?
אך מלבד המדובב, יש מעט מאוד מכל היתר. הנרצח עצמו כמעט לא מוזכר, ואף על המורשע ברצח הסדרה מספרת מעט מאוד. הפשע עצמו מנותח באופן מינימלי, ופנחסוב לא מציעה אפשרויות אלטרנטיביות להתרחשות. הבמאית עצמה, שמלווה את הסיפור הנשכח כבר כמה וכמה שנים טובות, אינה מספרת איך נחשפה אליו או משתפת במחשבותיה על המתרחש. ייתכן שכל הדברים האלה יבואו בחלק השני, אך חלקם הזניח בחלק הראשון מרמז אחרת.
ייתכן שמה שיש מספיק בשביל לטעת ספק סביר בעצם ההרשעה של אטיאס, ואולי שום שאלה אחרת אינה מעניינת בהקשר זה, אך מבחינה טלוויזיונית גרידא, קוצר היריעה של "ספק סביר" מאכזב. ההיעדר הזה פוגם ביכולת של הצופים לגבש דעה שלמה יותר על הפרשה, על שיטת הדיבוב כולה או להבין אותה מעבר לרמזור האדום מעל חקירה שחצתה לכאורה את הגבולות, כפי שנטען. דבר אחד בטוח: למערכת הפלילית שלנו, התחקיר הזה לא מחמיא בכלל.