גידי גוב מזהיר: "אנחנו הכי קרובים למלחמת אחים שאי פעם היינו"

"תיראה מה עשו מאתנו
איך למדנו לחיות בלי תרבות?
סתם ככה מבלי שהרגשנו
כמו כלום בקלי קלות,
תראה איך למדנו למות"

לאחר שלושים שנים בהן חבורת "זהו זה" לא הוציאה שיר מקורי אחד (אלא רק גרסאות כיסוי מלבבות בשנה שחלפה מאז איחודם בכאן 11), חמשת המופלאים מוציאים במפתיע כבר שיר מקורי שני בתוך שלושה שבועות בלבד, "תראה מה נהיה מאיתנו (התרבות, מלים לזכרה)" שמו, שעולה בבכורה כאן בוואלה! תרבות וישודר הערב (חמישי) בתכניתם. את השנסון היפה והעצוב כתב והלחין קובי לוריא, בעקבות השיתוק שגרמה הממשלה לעולם התרבות במשך שנת מגפת הקורונה, והפיק ועיבד אמיר לקנר. אם השיר המקורי של גוב, מושונוב, בראבא, גליקמן וקושניר, שיצא בתחילת החודש, "הפיצה שבלב", היה קליל וכללי, השיר החדש שונה ממנו: הוא רציני, אקטואלי וצורב בלב.

אז מה, גידי, עם הפיצה בא התיאבון?

"תראה, זה פשוט קורה. הגיעה הפיצה, ואחר כך קובי לוריא העביר לי את השיר 'תראה מה נהיה מאיתנו (התרבות, מלים לזכרה)'. שמעתי את זה, הבאתי את זה ללהקה, שמענו והחלטנו לעשות את זה. זה מאוד ריגש אותנו. זה שיר מקסים ויפהפה, שיר געגוע עצוב".

אתם שרים את המילים החזקות "איך למדנו לחיות בלי תרבות?", "תראה איך למדנו למות". איך באמת?

"תשמע, יש חוסר ודאות. בארץ ובעולם לא יודעים מה קורה עם החיים עכשיו, איך להתנהל איתם. ובתוך כל הדבר הזה, כשלא ברור אם החיסונים יעבדו או לא יעבדו, באמת למדנו לחיות בלי תרבות. נכון שקשה לייצר תרבות, ואתה לא יכול להיפגש בתיאטרון. אבל יש מדינות שאיכשהו פתרו את זה, כמו ספרד, שבה מתכנסים בצורה אחרת. והדבר הזה נמשך שנה כבר, זה טירוף מאוד קיצוני. אנחנו בסוף הרשימה, העסק הזה של התרבות, אם בכלל. אמנם מפזרים הבטחות פה ושם, ואומרים אנחנו נפתח, אבל זה לא קורה, ולא יקרה כנראה בקרוב. וזה פשוט עצוב".

השיר מאוד נוגע ללב. כשאתה מביט על חבריך לתעשייה, על מאות האלפים שלא מתפרנסים כבר שנה, זה יותר מעציב או מכעיס אותך?

"גם אם מגיעים פה ושם דברים קטנים, הענף משותק, התיאטראות שוממים, ההופעות לא מתקיימות, ואין שום דבר. לפעמים קורים מצבים כאלה אבל אפשר לצפות שהממשלה תחבק אותך, תושיט לך יד, תגיד 'אוקיי, זה באמת מצב קשה, אבל בוא ניצור מצבים' - אבל גם זה איננו באופק. השיר אומר 'תראה מה נהיה מאיתנו', זה לא שיר קיטור שתובע תקציבים, זה שיר עצוב. כמובן שזה לא רק התרבות אלא גם דברים שכרוכים בתרבות כמו יצירות, מסעדות, חופשים, טיולים ועוד. השיר מאוד נגע ללבנו, והתרגשנו מאוד לעשות אותו".

אחד הדברים היחידים הטובים שיצאו בתרבות בשנת הקורונה, בנוסף לאיחוד של "זהו זה", הוא ריבוי שירי המחאה. גם זה שיר כזה?

"זה שיר מטריד. זה שיר געגוע. חבל לי לערבב את זה עם פוליטיקה, אבל זה מתערבב. מה נהיה מאיתנו? איך אנחנו מדברים? איך מתנהלים? שרים ואנשים מדברים באופן לא תרבותי. איבדנו איזה משהו שהוא עמוק עמוק. תרבות זה לא רק שיר יפה, תרבות זה גם להתנהל בחייך כאדם תרבותי, שקרא, למד, שמע ואוהב. ואיכשהו הדבר הזה... תראה מה נהיה מאיתנו. אנחנו הכי קרובים למלחמת אחים שאי פעם היינו. מה קרה פה?! זה שיר עצב".

בריאיון שקיימתי איתך לפני שנתיים וחצי אמרת לי "פעם הלכתי להפגנות, כמו ההפגנה בעקבות סברה ושתילה. עכשיו הזמן קצת ליהנות". אתה אמנם מביע את דעתך בחלק מהמערכונים הסאטיריים ב"זהו זה", לפעמים במוזיקה וגם בריאיון הזה. אבל האם התנהלותה המחפירה של הממשלה בשנת הקורונה פתחה לך את התיאבון לחזור להפגין פיזית ברחובות?

"אני לא יוצא מביתי להפגנות. זה לא דרוש לי, זה גם קצת לא עוזר. יש אחרים שמפגינים, כמו מפגיני בלפור הנפלאים. יש איזה משהו שהוא כאילו לא מחובר לכלום, ולא קורה שום דבר, ואין לנו איזה שר או נציג. זה לא יעזור. גם המעט שכאילו אמרו שייתנו, וכמובן לא נתנו, זה כלום. באמת עצוב לי, אני רואה חדשות ואומר - מה קורה פה? זו לא שפה שאני מכיר אותה, זו לא צורת דיבור, זו לא צורת חיים. לא שתמיד היה פה דבש, הרי אנחנו בארץ של מלחמות, אבל היה איזה יושר, איזה משהו שקצת נמחק. קובי לוריא המופלא, שכותב יפהפה, לא בא בדרישה - תביאו לנו, אלא באמירה שקרה פה משהו עצוב. התרבות באמת חסרה באופן נדיר. אני מרגיש שאנחנו קצת אבודים בתוך שלל האינפורמציה, הדיסאינפורמציה והפייק ניוז, החיסון כן עובד ולא עובד, ועוד סגר. המילה ייאוש מחלחלת קצת, כשאתה מבין שזה לא הולך להיגמר כל כך מהר".

כשביקרתי אתכם באולפן "זהו זה" בתחילת החודש, שמעתי אותך אומר לחבריך שאם תיגמר הקורונה עלול להגיע לסיומו גם האיחוד של "זהו זה". לו היית צריך לבחור בין סיום הקורונה בשילוב עם סיום "זהו זה" להמשך הקורונה עם המשך הקסם של "זהו זה", במה תבחר?

"אני רוצה ומשתוקק, וכמוני אני מניח רוב האנשים בעולם, לאיזושהי נורמליות. פשוט לצאת מהבית, בלי מסכה, להתחבק, לא לפחד כל הזמן. אנחנו חיים באיזה פחד תמידי שנידבק, שיקרה משהו לבני משפחתנו, לחברינו. ואנחנו שומעים על מקרים שכן קורים. אני אוותר על הכול כדי שתהיה קצת נורמליות. אנחנו מחכים לזה בסבלנות וממלאים את ההוראות. אני לא יודע מה יהיה, ולא יודע אם יהיה 'זהו זה' אחרי הקורונה".

תיראה מה נהיה מאתנו
לא פסנתר לא חליל לא כינור
איך בלי להרגיש התרגלנו
לחיות בלי מז'ור בלי מינור

גם בלי תיאטרון, בלי קומדיה
מה יש מה קרה? לא נמות,
סליחה, זה ממש לא טרגדיה
אפשר לחיות גם בלי תרבות

לא סטנד-אפ לא פרינג' איזה סרט
אין תופים אין גיטרה אין בס
ומה שמפחיד זה בעצם
שאף אחד לא מבואס

הגוף מסתדר, זה בטוח
ורק, אולי, הנשמה
בלי פה ושם קצת שאר-רוח
היא צריכה מכונת הנשמה

בטחון זה חשוב! תחבורה זה חשוב!
וחינוך ובשם השם, דת!
ורק לַתרבות יש בקושי מקום
בשורה אחרונה בצד

תיראה מה עשו מאתנו
איך למדנו לחיות בלי תרבות?
סתם ככה מבלי שהרגשנו
כמו כלום בקלי- קלות,
תיראה איך למדנו למות.