בדמדומי שנת 2020 הזכורה לשמצה, פרסמתי טור תחת הכותרת "מי צריך תיאטרון? גנץ הוא הדמות הכי גרוטסקית ומביכה שחנוך לוין לא הספיק לכתוב". ביום שישי האחרון גנץ החליט לקחת את הגעגועים של הציבור הישראלי לעולם הבמה המקומי, ויצר מחזה קומי חצי מאולתר, כשהזמין את העיתונאי אמנון אברמוביץ' לביתו ל"שיחת נזיפה". כמו לא פעם בעבר, בדיוק כשחשבנו שהגענו לנקודת השפל בקריירה הפוליטית של גנץ, הוא הצליח איכשהו לחפור עמוק יותר ולהוריד את הרף.
הפער בין ראש הממשלה בפועל לזה "החליפי" מעולם לא נראה ברור יותר, וטראגי יותר. הנאשם מספר אחת בתיק הפלילי 67104-01-20, בנימין נתניהו, זה שקרא בעמודי הסושיאל הפופולריים שלו להחרים את ערוץ 12, הגיע לסיבוב ניצחון באמצע השבוע שעבר אצל יונית לוי. שנה וחצי אחרי שפנה למצלמה ואמר לעוקבים שלו: "אל תצפו בקשת או בתכנים של קשת", הוא קיבל יותר מחצי שעה במהדורת החדשות הנצפית בישראל. האולפן בנווה אילן קיבל אותו בחגיגיות הנדרשת, אחרי שגרם לשלל כלי התקשורת לריב על הזכות לראיין אותו. למרות שבנו מכנה את הערוץ "אל-ג'זירה 12" על בסיס יומיומי, נתניהו קיבל זמן מסך נדיר ומופרך כדי ללעוג למבקריו, להתעלם משאלות ולהסיט את הדיון במחדלי הממשלה שלו בניהול משבר הקורונה לקמפיין הבחירות שלו. אבי ניר נחשב לגאון טלוויזיה, אבל האיש עם השיער הסגול מבלפור שוב עשה לו בית ספר, הפעם דווקא במגרש הביתי שלו.
אז יש אנשים שנלחמים על הזכות לראיין אותם, ויש אנשים חלופיים, חליפיים וחילופיים שצריכים לביים סצנה הזויה כדי לנסות למתג את עצמם מחדש בתור משהו שהם לא, ולעולם לא יהיו. במילים אחרות: בני גנץ ניסה לעשות ביבי, אבל יצא לו בריטני ספירס בהתקף פסיכוטי מוציאה את העצבים שלה על צלם פפראצי. באיזה יקום שר ביטחון מזמין אליו עיתונאי הביתה כדי לנזוף בו אל מול המצלמות? לאיזה מצב נואש מגיע מועמד לכנסת, שמפלרטט מהצד הלא נכון עם אחוז החסימה בסקרי העומק, כדי להקשיב לעצת יועץ התקשורת שהביאה את המצב הפתטי הזה?
פתגם ישן טוען שהעולם הוא קומדיה לאנשים חושבים, וטרגדיה לאנשים מרגישים. השיחה של בני גנץ עם אמנון אברמוביץ' הייתה הדגמה יפה של הפתגם. קשה היה שלא לחוש חמלה כלפי גנץ, שנראה באמת פגוע מאנשי התקשורת המקומיים. הלב נכמר כשהלוחם המהולל מהצנחנים מספר על הנפילה בקרב על שמירת נתניהו מאוחדת. איך המפקד האהוב מהצנחנים שהפך לרמטכ"ל פופולרי נפל בקרב האמיתי של חייו, מול גדודי הנוכלים והציניקנים של ממשלת ישראל. מי שפגע בו פוגע גם בנו, הוא גרם לנו להאמין, וקל להזדהות איתו, כי הכאב שהוא משדר הוא הכאב של כולנו. הקריירה הפוליטית של גנץ היא לא רק כישלון אישי שלו, היא הטרגדיה של כולנו.
כל זה נכון, כמובן, במידה שמתעלמים מהמציאות ומהשכל הישר. לא משנה כמה שיעורי משחק מול מצלמה הוא ייקח, ולא יעזרו כל מחוות הגוף המוגזמות ותנועות הידיים המטרידות - בני גנץ הוא לא קורבן של הסיטואציה, הוא אחד מהאדריכלים שלה. "אני לא אשב בממשלה תחת אדם שיש נגדו כתב אישום", אמר גנץ אחרי הבחירות במרץ 2020, ואז הגן באופן אקטיבי כיו"ר הכנסת על אותו נאשם בפלילים מפני הצעות חוק שהיו מונעות ממנו להקים ממשלה. הוא ממשיך לטעון שלא יכול היה להקים ממשלה, אבל חבריו (לשעבר) לסיעה סיפרו על לא מעט הצעות להקמת ממשלה ללא נתניהו שנדחו על ידי גנץ, שחתר לממשלת האחדות המשוקצת. ובעיקר, גנץ מדבר על הניהול הבזיוני של משבר הקורונה כאילו הוא יו"ר האופוזיציה, בתקווה שהצופים אולי שכחו שהוא חלק בלתי נפרד מאותו ביזיון, בתור שר בממשלה הפריטטית וחבר בכיר בקבינט הקורונה.
"פרשת הצוללות היא פרשת השחיתות הביטחונית החמורה ביותר בתולדות המדינה. אני מתחייב להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי לוודא שלעולם לא יסחרו שוב בביטחון ישראל", צייץ מי שיהפוך להיות שר הביטחון בממשלת נתניהו לפני הבחירות. הוא גם היה זה שניסח את הצעת החוק המקורית להקמת ועדת חקירה ממלכתית, וגם זה שנעדר מהכנסת יחד עם כל סיעתו כשהיה צריך להצביע עליה. העיקר שאמנון אברמוביץ' הוא זה שפגע לו בשם הטוב.
כדי להוכיח לאברמוביץ' שהוא לא פשרן נעים הליכות שמנוצל על ידי הפוליטיקאים הוותיקים של הליכוד, גנץ הגיב במניפסט שנראה כתוב מראש, מה שהופך את התוכן שלו לעוד יותר בעייתי. שיא האבסורד מגיע כשגנץ מנסה לשכנע את אברמוביץ' שהאינטונציה שלו כאשר אמר לנתניהו שלעולם לא יסלח לו על האמירה כי יש לו דם על הידיים, הייתה שונה מכפי שהוצגה בתקשורת. יכול להיות שהוא מאמין שלמישהו אכפת באיזו אינטונציה הוא משתמש כשהוא משפיל את עצמו בישיבות ממשלה?
אמנון אברמוביץ' לא התרגש מהנזיפה של גנץ. זו הייתה הופעה טלוויזיונית משובחת של העיתונאי הוותיק, שכללה קור רוח מקפיא דם ותגובות זריזות וחדות של מתאגרף תאילנדי. לא ברור מי בצוות המייעץ לגנץ חשב שזה יהיה רעיון טוב לזמן ל"שיחת הצעקות" דווקא את אחד הפרשנים הכי חריפים שיש לעיתונות הישראלית להציע, אבל הוא נידון לכישלון עוד לפני שאברמוביץ' יצא לדרך לכיוון ראש העין. קשה לדמיין את אברמוביץ' מצחקק מריאיון עם נתניהו כמו יונית לוי, כפי שקשה לדמיין את נתניהו מסכים לעימות טלוויזיוני מולו. בבלפור יודעים טוב מאוד לא להתעסק עם אמנון, לכן הוא נמצא על הכוונת שלהם, אבל רק דרך אנשי קש זניחים כמו אלירז שדה. אברמוביץ' ידע שהוא יכול להקשות יותר על גנץ, אבל הוא הבין שאין מה להתעלל בגוויה פוליטית. בחושיו החדים זיהה העיתונאי שדווקא כסוג של ניצב בקרקס של גנץ הוא יגרום לגנץ לכרות את הבור של עצמו, ובסוף אפילו לא היה צריך לדחוף אותו. זו הייתה הטרלה טלוויזיונית פאסיבית ויעילה.
זה לא היה ריאיון אותנטי. גנץ הגיע עם משפטים מוכנים מהבית ותשובות שהוא דקלם מול המראה כבר שבוע. זה הרגיש לא טבעי ברובו, לא אמין ובעיקר לא יעיל. קשה להאמין שהריאיון הזה העביר קול צף אחד לזרועותיה של מפלגת כחול לבן המתפוגגת. כהרגלו, גם כשהוא הגיע "קרבי", גנץ עבר מסך כפשרן מנומס. זה דווקא לזכותו. הוא הודה בטעויות רבות, הסביר שהולך שולל על ידי נתניהו, וגילה באיחור שמילה של אריה דרעי אמינה פחות מעצות רפואיות של אורלי וגיא. אפשר להעריך אותו על לקיחת האחריות. ועדיין זה אבסורד שהוא חושב שהטיקט שלו הוא "יושרה". באנלוגיה לנושא אחר שהסעיר את המדינה בסופ"ש, אפשר לקבל את לקיחת האחריות של ארז דריגס, אפשר להעריך את התהליך שהוא עבר, אבל זה לא אומר שנרצה שיתחיל להתכתב עם אחותנו הקטנה במסנג'ר.
אחרי שכבר נזף בנאום תחילת הקמפיין במצביעים הפוטנציאלים שלו שהם "בכיינים ופחדנים", חזר שוב גנץ לאומנות החרקירי הפוליטי וגער במבקריו, שהם בעצם מיליון ומשהו המצביעים שלו שמרגישים נבגדים על ידו. "אתם כועסים עליי שאני קפצתי על הרימון בשבילכם?", שאל/נזף גנץ בעוד ביטוי צה"לי שנועד להדגיש את ההקרבה שלו. הרי בשביל מי הפרתי את הבטחת הבחירות המרכזית שלי והארכתי את כהונת נתניהו? בשבילכם!
הדימוי המיליטריסטי הזה מדגיש את חוסר המודעות של גנץ. הוא באמת לא מבין מה רוצים ממנו. הוא לא מבין שמבחינת המצביעים שלו הוא אולי קפץ על הרימון, אבל אז הרים אותו וזרק אותו בחזרה אליהם. אולם מבחינתו הוא עשה פעולה הירואית. הוא לא מבין למה יורדים לחייו במקום להלל אותו ולהעניק לו צל"ש. אלא שבתור לוחם, גנץ יודע שלקפוץ על רימון זו התאבדות. אף מנהיג טוב לא מתאבד במהלך הקרב ומשאיר את החיילים שלו ללא מפקד. האם הוא בתור רמטכ"ל היה קופץ על רימון? ברור שלא. סביר להניח שהוא אפילו לא היה משתמש בדימוי הזה בשיחת חולין במסדרונות הקריה. אבל אם כבר זורמים על אנלוגיות צבאיות, אז אחרי שהוא שכב על הגדר, עד שלבסוף התיישר עם רוח המפקד, התכנס מתחת לאלונקה, ספג סיכול ממוקד ולבסוף קפץ על רימון, למה הוא עדיין מסרב להבין שהקריירה הפוליטית שלו נעטפה בדגל ישראל, זכתה למטח כבוד ונטמנה למנוחת עולמים?