על פניה יש משהו כמעט פארודי במיני-סדרה הבריטית החדשה של נטפליקס, "מאחורי עיניה". הגנריות שלה כמו נוצרה בבית חרושת לסדרות מתח פסיכולוגי שמבוססות על ספרי טיסה מן השורה - במקרה הזה הרומן באותו שם של שרה פינבורו. אתם יודעים - סודות אפלים מן העבר, מערכות יחסים מתעתעות, בגידות, שקרים, התמכרויות ושאר הווג'רס.
במקרה הזה העלילה עוסקת בלואיז (סימונה בראון, "המתופפת הקטנה"), גרושה שמטופלת בבנה בן השבע, ופוגשת ערב אחד באקראי בדיוויד (טום בייטמן, "אחוזת ביצ'האם", "הסודות של דה וינצ'י"), זר נאה. למחרת היא מגלה שהוא הבוס החדש שלה, ועד מהרה גם פוגשת באשתו - אדל (איב יוסון, "הניק", בתו של בונו מ-U2), מה שלא מונע ממנה לטפח רומן איתו ולהתיידד בסתר עם אדל. כך מתברר ללואיז שדיוויד מתייחס אל רעייתו בצורה מאוד מגבילה ומאיימת, מקציב לה דמי כיס, רושם לה המוני תרופות הרגעה, דורש ממנה לדווח לו באדיקות על מעשיה וכן הלאה. בתוך כך חוזרת הסדרה אל העבר, בשורה של פלאשבקים המציגים את אדל בצעירותה במוסד שיקום, אחרי שאחוזת משפחתה נשרפה בחלקה והוריה נספו. שם אדל מיודדת עם בחור צעיר בשם רוב (רוברט אראמאיו, הוא נד סטארק הצעיר מ"משחקי הכס"), מכור לסמים שבשל נסיבות מסתוריות כבר אינו נמצא בחייה.
כיאה לסיפור בנאלי, לאורך ששת פרקי הסדרה מתואר כל זה בצורה איטית ומשעממת למדי. הסדרה ממשיכה להיות כזו אפילו כאשר בשלב מסוים באמצעה אנחנו פתאום נחשפים לאלמנט חדש, על טבעי, הנראה תלוש לחלוטין ממה שבא לפניו. אפשר היה לומר שזו הבעיה הגדולה של "מאחורי עיניה" - השינוי הפתאומי ממותחן יחסים ריאליסטי למעשייה פנטסטית - ולנוכח התגובות המאוכזבות הרבות ברחבי הרשת זו ללא ספק בעיה, אבל האמת היא שהאלמנט הזה הוא בערך הדבר היחיד שמחדיר עניין בסדרה. לא כי הוא מסקרן בפני עצמו, אלא כי הוא מוביל אל משהו אחר, גדול יותר.
מכאן והלאה ספוילרים לכל "מאחורי עיניה". שימו לב, אם אתם מתכננים לצפות ולא רוצים לדעת מה קורה בסוף הסדרה, הפסיקו לקרוא עכשיו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
במהלך הפרקים מתברר שאדל שולטת בחלומותיה, במידה כזו שבזמן שהיא ישנה יש ביכולתה לנדוד בתודעתה אל המציאות האמיתית, הערה, ולהשקיף על אחרים בלי ידיעתם. כאשר זה קורה, גופה השמוט מנותק לחלוטין ממה שמתרחש סביבה - זאת הסיבה שבנעוריה לא התעוררה כאשר שריפה כילתה חלק מבית משפחתה. כעת, באמצעות היכולת הזו מגלה אדל על מערכת היחסים הנרקמת בין בעלה לבין העובדת החדשה שלו, ולכן היא מחליטה להתיידד עם לואיז כחלק ממזימת-על שהולכת ונעשית שטנית.
מאחר שלואיז סובלת מסהרוריות וביעותי לילה, אדל מלמדת גם אותה כיצד לרסן את חלומותיה ולרתום אותה לתועלתה. אם את נמצאת בסיוט דמייני דלת, גורסת הפרקטיקה של אדל, ואז צאי בעדה. מבעד לדלתות שתדמייני, התודעה מסוגלת לצאת אל העולם האמיתי. יתר על כן, מתברר שאחת מהאפשרויות בתהליך הזה היא להחליף תודעות. אם שניים נרדמים ויוצאים במקביל מגופם, תודעה אחת יכולה להיכנס לגוף שני, ולהפך. על זה בונה אדל, בתכנית שהיא אווילית כשם שהיא מרושעת.
בשיאו של הפרק האחרון אדל משאירה מכתב התאבדות, לוקחת הרואין ומציתה שריפה. אבל היא לא באמת תכננה למות, הו לא. "באמת חשבת שאתן לזה לקרות?", היא אומרת לקורבן שלה. אדל בנתה על זה שלואיז תגיע אל ביתה, לא תצליח להיכנס פנימה, תתיישב על המפתן, תכניס את עצמה לטראנס במהירות, תשלוף את תודעתה מגופה ותעלה איתה אל חדרה של אדל. בשלב הזה, כאשר תודעתה של לואיז מרחפת מעל גופה של אדל, תודעתה של אדל תאכלס את גופה הריק של לואיז. ואז, משום מה, בלי שלואיז יכולה לדעת שזה מה שאדל עשתה, היא עצמה תכניס את תודעתה לגופה של אדל. מדוע שתעשה זאת? אל תשאלו שאלות קשות.
זה סיפור מקושקש ומחורר לחלוטין שסובל בכללותו מהיעדר הכנה מראש, משהו שיתריע כבר מההתחלה כי קיים בו מרכיב על טבעי, ובמקביל יכשיר כמו שצריך את הלוגיקה הפנימית שלו. אם על הדרך לשם עוד אפשר למחול, מימוש החלק האחרון בתוכניתה של אדל הוא פשוט אחד הדברים המופרכים שנצפו לאחרונה על המסך. המזימה כולה נשענת על כרעי תרנגולת, נסמכת על המוני הנחות ודברים שאין שום סבירות שאף אחד מהם יקרה, לא כל שכן כולם.
תרחישים הגיוניים בהרבה: לואיז לא תגיע בכלל לביתה של אדל. לואיז לא תצליח להירדם/להיכנס לטראנס תוך שניות על סף בית שעולה באש. לואיז לא תעלה על דעתה לסייר בבית באמצעות תודעתה, כי אין בכך שום תועלת, ותחת זאת תמתין לשירותי ההצלה שהזמינה בדרכה לשם. לואיז תצליח להיכנס לבית - כפי שעשתה בעבר - ולסחוב מתוכו את אדל. אף על פי כן, אדל מבעירה את הבית מתוך ביטחון מלא שכל הדברים ההגיוניים לא יקרו וכל הדברים הלא-הגיוניים יקרו. וראו זה פלא, לואיז לבסוף משותקת מהרואין בגופה של אדל, לא יכולה להימלט מהשריפה. אדל נוטלת את גופה ואת חייה, מתאחדת בגופה החדש עם דיוויד שמאוהב בלואיז - בלי לדעת שזו בעצם לא היא - בדרך איתו ועם "בנה" אל התחלה חדשה ומקום חדש.
מטומטם ככל שיהיה, הטוויסט הזה בכל זאת רב עוצמה, פשוט כי הוא טראגי מאין כמוהו. לא רק כי הרע מנצח את הטוב - ולואיז הייתה טובה למרות חטאיה המוסריים ובחירותיה המטופשות - אלא בעיקר בגלל בנה הקטן, אדם. הוא מיד מזהה שמשהו אינו כשורה עם אמו, שיש בה משהו שונה, אך כנראה לעולם לא יבין מהו, ולעולם גם לא ידע מצידה אהבה כפי שידע עד כה. זו ידיעה שוברת לב שאיתה מסתיימת "מאחורי עיניה". אבל עוד לפני כן היא מוסיפה עוד טוויסט, עצום עוד יותר וטראגי כמעט באותה מידה.
במסגרת פלאשבק נוסף, מאלה שמלווים את הסדרה לכל אורכה, אנחנו מגלים כי זו אינה הפעם הראשונה שבה אדל מחליפה גופים. למעשה, אדל אינה באמת אדל. כל הזמן הזה שבו ראינו אותה בהווה, היא בעצם הייתה רוב - אותו חבר יקר שלה מפעם, שהתברר כבוגדני. בשלב מוקדם יותר למדנו שגופתו של רוב הושלכה בתחתית הבאר בשטח האחוזה המשפחתית של אדל. בפועל, מתברר שבעת המוות איכלסה הגופה את תודעתה של אדל. השניים החליפו גופים כחלק מניסוי תודעתי, ומיד רוב-בגופה-של-אדל השתלט על גופו הישן, הזריק מנת יתר של הרואין ורצח את אדל שבפנים. לאחר מכן סחב את גופו והשליך אותו לבאר.
כמו במקור הספרותי, יש להניח כי גם העיבוד הטלוויזיוני היה שמח לו המפנה העלילתי הזה יעורר בנו חשק לצפות שוב מההתחלה כדי לראות את "מאחורי עיניה" באור החדש. אולם זו פשוט דרישה מוגזמת מדי. הגם שבדיעבד הגילוי מפיח עניין ברגעיה המשמימים של הסדרה - קרי: 99 האחוזים מהסיפור המרוח שקודם לטוויסטים - יותר מאשר רצון לצפות שוב בסדרה סתמית למדי, הוא רק מדגיש את הבנייה המאכזבת שלה. מי שהשתעמם כבר פרש בשלב מוקדם, ומי שבכל זאת נהנה מעוד דרמת מתח ומסתורין, נחטף פתאום באמצע אל ז'אנר שונה בתכלית.
אישית הייתי מעדיף כנראה לדעת מההתחלה, או לפחות בשלב מוקדם בהרבה, בסוף הפרק הראשון נניח, שאדל היא רוב. ולא רק באמצעות רמיזות כמו "את מתנהגת כמו אשת סטפורד". התחושה היא כי יש יותר ערך ועניין לצפייה בידיעה כזו, שהופכת את המעשייה על אודות משולש האהבים להרבה פחות שגרתית והרבה יותר קודרת, חושפת מראש את המרכיב העל-טבעי של הסדרה כך שהיא הוגנת עם צופיה, ועושה את כל זה בלי שתיאלץ אפילו להימנע מחילופי אדל-לואיז. אך לא. "מאחורי עיניה" בוחרת להקריב את העלילה על מזבח הטוויסטים, ולפיכך יוצאת קירחת מכאן ומכאן: מפוהקת כמעט לכל אורכה ואז חסרת היגיון באחריתה.