יוצר הטלוויזיה האנגלי ראסל ט' דיוויס הוא אחראי מרכזי לאבולוציה של ייצוג להט"בי בטלוויזיה. בדיוק השבוע לפני 22 שנים עלתה בבריטניה הסדרה "קוויר בעיר" שיצר, ועקבה אחר חייהם של שלושה הומואים במנצ'סטר. באופן בריטי טיפוסי, רק עשרה פרקים היו לסדרה, מה שלא מנע ממנה להותיר חותם גדול. מעבר לעיבוד האמריקני המשפיע בפני עצמו - "הכי גאים שיש", שהגיע בשנה שאחרי כן - הסדרה המקורית דחקה את הגבולות של מה מותר להראות בטלוויזיה. בהתאם, היא זכתה בזמן אמת לביקורות ודרישות לצנזר אותה מצד שלל כלי תקשורת מקומיים, ומפרסמים החליטו לנטוש אותה במהלך השידור. אפילו ארגונים להט"בים ביקרו את הסדרה, וטענו שתיאור חיי הגייז בסדרה צר וסטריאוטיפי - הגיבורים רק רוצים סקס וסמים כל הזמן - וכן מתעלם ממחלה קטנה בשם איידס.
אולם "קוויר בעיר" הייתה בלתי-מתנצלת, ממש כמו היוצר שלה. היא עקבה אחר סצנה ספציפית ואנשים ספציפיים, זה מה שעשו ואלה מי שהיו. לימים, כמובן, הסדרה זכתה להכרה כאחת החשובות והחלוציות בתולדות המדיום. מאז ועד היום עמד דיוויס מאחורי עוד כמה אבני דרך טלוויזיוניות, בהן תחייתה של "דוקטור הו" ב-2005, הספין אוף "טורצ'ווד", וכן "השנים" המהוללת מ-2019 - בכולן היו גם גיבורים הומואים. בין לבין יצר גם את "מלפפון" ו"בננה", מעין המשכים רוחניים ל"קוויר בעיר", שכמוה תיארו את חייהם של גברים גאים. כל היצירות האלה ונוספות של דיוויס שודרו בישראל ב-yes, וכך גם הסדרה החדשה שעלתה היום (רביעי) בוויאודי, העוסקת ישירות בנושא שהארגונים הגאים מפעם הלינו על היעדרו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"החטא" מתחילה בשנת 1981, רק 14 שנים אחרי שהומוסקסואליות הפסיקה להיות עבירה פלילית בבריטניה, ועוקבת גם כאן אחר שלושה הומואים, הפעם כאלה שמגיעים ללונדון מתפוצות הממלכה ומוצאים את עצמם שוכרים דירה ביחד עם עוד כמה חברים. בעיר הגדולה והחופשית הם יוכלו להיות מה שהם רוצים, רחוקים מחיים בארון ו/או מבטים עקומים של סובביהם, במקרה הטוב. האופן שבו הסדרה מתארת את גיבוריה - ובפרט הפרק הראשון, שעלילתו משתרעת על פני שנה שלמה - סוחף ומלבב מאין כמוהו. למעשה, "החטא" פשוט גורמת לנו להתאהב בהם.
ריצ'י (אולי אלכסנדר, סולן להקת Years & Years, במשחק מעולה), הכוכב הבלתי מעורער של החבורה, שמגיע לעיר והופך בה להתגלמות הכיף ואהבת החיים. רוסקו (עומארי דאגלס), שמתריס בפני משפחתו הניגרית הדתית את מי שהוא רגע לפני שהוא יוצא מהבית בלי להביט לאחור. קולין העדין (קאלום סקוט האוולס), שהגיע מוויילס ומתבייש את דרכו בסצנה מאוד מוחצנת ונוצצת. כאשר הוא נשאל על ידי עמיתו לעבודה החדשה (ניל פטריק האריס בתפקיד אורח) אם הוא רוצה חבר, צחוקו הנבוך בעודו אומר "כן" הוא רגע כל כך מתוק ושובה לב שאחריו אי אפשר לא לרצות לחבק אותו.
אלא שזו כמובן מלכודת דבש. "החטא" מציגה את כל זה באופן כה קולח ומבדר, תמונה נוסטלגית של חדוות עלומים, דרור ופוטנציאל מתפקע. וכל העת הזו, אהבת החיים הענקית של הדמויות ניצבת בלי ידיעתן מול קרחון מבעית, טראגי ובלתי נמנע. אנחנו אפילו לא צריכים לחכות שהוא יגיע, צלו המאיים מעיב כבר בפרק הראשון העולץ, גם אם הגיבורים עצמם עדיין לא מודעים לו. וכשכל אחד מהם בנפרד, אופטימי ומבטיח, נשאל אז היכן הוא רואה את עצמו בעוד חמש ועשר שנים, הלב מתחיל להיסדק.
אכן, במשך חמישה פרקים, המתארים עשר שנים, העצב והאסון מכים בחבורה הזו ובחברי הלוויין שמקיפים אותה. מיקרוקוסמוס לקהילה גדולה שחלקים עצומים ממנה נמחו ואין-ספור הבטחות בה התנפצו. בסיפורם שוזרת "החטא" את הכרוניקה הקרה והיבשה של האירועים לאורך העשור הזה, תוך שחזור נפלא של האייטיז ותיאור היסטורי מרתק. כשהמגפה הזו עוד הייתה "סרטן" נדיר ומידבק שרק שומעים עליו מרחוק, אי שם בניו יורק הגוססת. גם כאשר החלו ליפול מדי פעם חללים, בדומה לכל מגפה משחר ההיסטוריה היו כאלה - כמו ריצ'י במקרה הזה - שהכחישו את קיומה וטענו לקונספירציה. אלא שהאיום התקרב עוד ועוד, ובזה אחר זה החלו להידבק נוספים. גוססים באולמות ריקים ונעולים בבתי חולים בשמירה משטרתית, בלי שאהוביהם אפילו יוכלו להיות לידם, להיפרד ולעודד, וארוחות מונחות לפתח הדלת כמו בכלא.
"החטא" בונה אט אט כתב אישום כלפי אנגליה, כלפי חוקים של הממשל השמרני שקמו כדי למנוע "עידוד להומוסקסואליות" והזינו את הבושה, כלפי מערכות רפואה שהקלו ראש, כלפי משפחות מתנכרות והקהילה הכללית שלא התעניינה כהוא זה במגפה חשוכת מרפא המכלה מאות ואלפים, ואם התעניינה זה היה בעיקר בשמחה ובבוז. אלוהים כנראה מעניש אותם. לא בכדי הסדרה קרויה כפי שהיא קרויה (במקור "It's a Sin", על שם שירם היפהפה של פט שופ בויז). היא גורסת כי אילולא הבושה והאשמה שהיו כרוכים, ועדיין, באורח החיים הלהט"בי, רבים מאלה שנדבקו והדביקו היו מתנהגים בצורה פתוחה וכנה יותר זה עם זה, וניתן היה לחסוך כך בחיי אדם. זו טענה ש"החטא" לא מנמקת כדי הצורך, וזו אולי המעידה הבולטת ביותר שלה, אבל היא מעוררת מחשבה גם במעט שניתן לה.
חלק מהתזה של הסדרה ניכר גם בהצהרה השנויה במחלוקת של דיוויס, שאמר כי מבחינתו רק שחקנים הומואים צריכים לגלם דמויות של הומואים. אפשר להמשיך להתווכח על כך, אך במקרה של "החטא" הבחירה הזו תורמת לאפקטיביות. הידיעה שהסכנה האדירה הייתה מרחפת באמת מעל כל האנשים האמיתיים האלה לו היו אז חיים ובוגרים - אישים מוכרים כמו אלכסנדר, האריס וכן סטיבן פריי שנמצא פה אף הוא בתפקיד משנה (והיחיד שאכן היה באייטיז בן עשרים ומשהו בלונדון) - מחדדת את האובדן והפחד של אלה שאכן נאלצו לעבור את זה.
אבל גדולתה של "החטא", וזו שהופכת אותה לסדרה מעולה ומענגת לצפייה למרות הנושא הכואב, הוא שאינה מתמסרת רק ליגון ולקושי. היא מדגישה גם ובעיקר את היופי. הורים שקיבלו את ילדיהם כפי שהם. מתנדבים שעשו הכול כדי לעזור ולהתריע ולהקים קול צעקה. ומעל הכל, "החטא" חוגגת את החיים של הבחורים האלה ושל כמותם. מעלה על נס את החברות, האחווה, הכישרון והאהבה שזרמו כבירה. אלה אמנם נגדעו, אבל בכל זאת היו. הם היו. זכרו אותם.
כל חמשת פרקי "החטא" זמינים ב-yes VOD. בנוסף תשודר ב-yes TV Drama החל מ-7 במרץ.