יש הרבה במשותף לשתי הפרסומות החדשות של בזק ויס: שתי זמרות צעירות ומצליחות לוקחות שיר אהוב שקיבל טוויסט כדי למכור פנטזיה על תוכן (יס פלוס) או על גישה לתוכן (הנתב של בזק, שמאפשר אינטרנט מהיר כביכול). חשוב יותר: שתי הפרסומות מתרחשות במודע בעידן הקורונה, בתנאי "הנורמלי החדש" - כשכולם בבתים והרחובות ריקים.
אך הפנטזיות האלה נואשות ומלאות סדקים. אפילו שהן מתרחשות בעידן המגיפה, הן מציגות אותו כעידן יפהפה שכולו סובב סביב הנאה ופינוקים. את הבעיות שהפכו את העולם לאבוד, מפורק ומפורר, הן מחליפות בבעיה קטנה, שפתרון קטן ופשוט אליה הוא זה שיהפוך את חיינו לאידיליה. אלא שהן עושות מאמץ כה גדול כדי להדחיק את מה שבאמת קורה, שזה כבר עצוב.
נפתח עם הפרסומת של נועה קירל ליס. כוכבת הפופ מתהלכת לה ברחובות הריקים של בירות העולם, ושרה פראפרזה על "הבלדה לשוטר אזולאי". למלנכוליה הדקה שמאחורי השיר על הזמן החולף לבלי שוב, אין כאן ממש זכר (טוב, זה לא ש"Let the sunshine in" קיבל את ההקשר הראוי לו).
הפרסומת ללא ספק מתרחשת בעידן הקורונה - כולם צפונים בבתיהם בכל העולם. אלא שבמקום אמפתיה, המפרסמים הכניסו לשיר של קירל אצבע בעין: אתם סגורים בבתים, ואין לכם מה לראות בניגוד אלינו, ישראלים עם מנוי ליס, כאילו שזאת הטרגדיה. "לכם אין יס פלוס - חבל, איך אתם נהנים בכלל", היא תוהה.
מעבר לעולם ההפוך שבו הישראלים הם אלה שמרשים לעצמם ללעוג לעמים אחרים על ההתמודדות עם המגיפה, העקיצה הסוגרת היא כבר ממש נבזית: קירל מסתובבת במה שנראה כאיטליה, אחת המדינות שנפגעו הכי קשה מהקורונה, ושרה "כשאתם בקירות בוהים, לנו יש יס-פלוס... וחיסונים": פאנץ' מעורר חלחלה, שכולו שחצנות לא בריאה ועיוורון למה שקורה מחוץ לארבע האמות שסביבנו.
ומה עם אלה-לי בבזק? שם "Girls just want to have fun" של סידני לאופר הפך ל"בנות חייבות עכשיו וויי-פיי". למה הן חייבות? כי הן "עובדות קשה בליהנות" בטיק-טוק ובאינסטגרם, שזה בסדר גמור ואפילו חרוץ. מרוב שזה עשוי טוב, כולכם תזמזמו את זה לנצח. הכל מושלם בעולם הזה - התלבושות, עיצוב הבית, הכוריאוגרפיה וגידי גוב כמובן - חוץ מדבר קטן, משהו מפריע ומונע מאלה-לי וחברותיה לעבוד - הוויי פיי התקוע, כמובן, הבעיה הגדולה של זמננו.
ושוב המודחק צף ועולה למעלה: "עכשיו כולם עובדים ולומדים בבית", אומרת הפרסומת, אבל האם כולם עובדים בבית הטלוויזיוני של אלה-לי? נראה שהיא היחידה שמתפרנסת (ואף אחד לא לומד, אבל בשנת הקורונה זה כמעט מובן מאליו): האם מחפשת מתכונים, והאבא משחק בפלייסטיישן. יופי של אבטלה, הלוואי על כולם. כך צריכה להיראות אבטלה באינסטגרם.
הפרסומות בכיכובה של אלה לי ונועה קירל מספרות לנו שלהוציא כל הצרות, מצבנו מצוין. מעולם לא היה טוב יותר. הן מוכיחות שאפילו שהעולם התהפך, המפרסמים ממשיכים לגרום לנו להאמין שאנחנו במרחק רכישה אחת משגשוג, אושר והגשמה - אם רק נעמיד פנים שהצרות שלנו ושל אחרים לא קיימות. זאת לא רק תרבות צריכה מקושטת בפופ - כך נראה ניהיליזם.
אבל הדבר המעניין באמת בשתי הפרסומות האלה, הוא שהמציאויות שבתוכן מרימות ראש, מתנגדות לסיפור הזה: האינטרנט שמתעקש להמשיך ולהיתקע שוב ושוב לאלה לי, דלי המים שמנסים להשליך על נועה קירל בכיכר טרפלגר, או האיטלקי האומלל שצועק לה: "זאת בסך הכול טלוויזיה" - אלה מזכירים את האמת: שעם או בלי יס פלוס, עם או בלי נתב חדש, הכל תקוע; שמשפחות מתקשות לתפעל מהבית למידה אם בכלל ועבודה אם בכלל; שגם בירות העולם סגורות בפנינו יחד עם נתב"ג, ואפילו קירל נעזרה במסך ירוק כדי לצלם אותן. ואם כך, למי זה עוזר שבפרסומות הכול נראה מיליון דולר?