יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט עוזי פוגלמן, החליט בצעד יוצא דופן לפסול את שידור הקטע בהשתתפותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתכנית "סטנד-אפ ניישן" בהנחיית שלום אסייג וליטל שוורץ ברשת 13, שאמור היה להיות משודר אתמול. לפי ההחלטה, הקטע המדובר הוא בגדר תעמולה האסורה לשידור בתקופה שלפני הבחירות. האמנם היה בזה צורך, טעם או ריח? האם מישהו הרוויח מכך? מבחינה ציבורית, קשה לענות על כך בחיוב.
לא לגמרי ברור ממה יו"ר ועדת הבחירות מודאג: הבדיחות שפורטו כדוגמאות בהחלטה הן בגדר דאחקות בינוניות וסבירות, כמעט ממלכתיות במונחים של תגובות הליכוד מהשנים האחרונות, ולחלוטין מעל החגורה - עם מסרים שעל רובם יכולים לחתום רוב הגורמים במערכת הפוליטית. כן, יש עקיצה במשקל נוצה כלפי גנץ, ומידה של התפארות עצמית - זה בכל זאת מתיימר להיות סטנדאפ - אבל האם זה מספיק כדי להצדיק צנזורה של תכנית בערוץ מסחרי ב-2021, כשכל יום השידורים מלא בפוליטיקה שטחית? זה מה שמפריע?
לפי קביעת השופט, החידודים האלה "נוגעים במישרין לסוגיות שנמצאות בימים אלה על סדר היום הפוליטי... ומתקשרים במישרין גם למסרי ראש הממשלה והליכוד". לטענתו, "בעיני הבוחר הסביר אמירות אלה עשויות להשפיע על ההצבעה". לי זה נשמע מופרך: אם משפט כמו "אתה יודע כמה זה קשה לקבל מקרר של חיסונים ואין שם בן אנד ג'רי'ס אחד" הוא מסר תעמולה, אז אין בכלל טעם לארח פוליטיקאי בכיר כלשהו במסגרת הומוריסטית. אני תמה אם יש אכן בוחר סביר שמשפט כזה עשוי להשפיע על הצבעתו, תהא עמדתו הפוליטית אשר תהא.
הנימוק המשכנע בהחלטה הוא דווקא לא תוכני אלא נסיבתי: ברשת 13 אמרו כי פנו לשורת פוליטיקאים וכולם סירבו, ובניסיון נוסף פנו שוב לנתניהו כדי שייקח חלק בתכנית המצולמת האחרונה של העונה, תוך ידיעה שלא יצולמו עוד תכניות. אם פוליטיקאים נוספים היו מקבלים במה בתכנית, נטען, אולי היה בזה משהו שוויוני יותר. אכן, יש בזה טעם לפגם, אבל שוב עולה השאלה: האם זה מספיק בשביל למנוע מגוף תוכן לשדר תכנית?
בחלקה התמוה ביותר של ההחלטה, מכריע השופט פוגלמן כי סוג ההומור שעל הפרק הוא "בידור" ולא "סאטירה", ומעיר כי משתתפי הפאנל "לא אתגרו" את נתניהו בשאלות על פעולותיו או עמדותיו (ולכן אין הצדקה לשידור הקטע מלבד תעמולה). אלו טענות מעניינות, אך לחלוטין שייכות לתחום הדיון הציבורי והתקשורתי, בעוד ועדת הבחירות לא אמורה לעסוק בהן. זכותם של אסייג ושוורץ להתרפס בפני נתניהו (אם כך אמנם היה) - והביקורת על כך אמורה להופיע בתוך גבולות המדור הזה. אני פונה לכבוד השופט בקריאה נרגשת: אנא ממך, השאר את ביקורת הטלוויזיה לעיתונאים.
בסופו של דבר, האבסורד שבהחלטה הוא שבמקום אותה "תעמולה" דלוחה ומאופקת, שספק אם הייתה גורמת לאפקט משמעותי, דווקא ההכרעה לצנזר, הרעש שמגיע בעקבותיה - והסיבוב עליה שעוד יגיע - עשויה להמריץ את הבוחרים ולהוביל לקמפיין אגרסיבי בהרבה. בניסיון למנוע תעמולה אסורה, ההחלטה הזאת עוד עשויה לתדלק את קמפיין הליכוד יותר מכל בדיחת קרש.
אם לסכם, יו"ר ועדת הבחירות, שהודה בהחלטתו שמדובר ההכרעה גבולית, בחר להקפיד על קלה כחמורה - אך חוסר ההלימה שבין התוכן לסנקציה צורם. בעידן הרשתות החברתיות, כשבקלות רבה ניתן לעקוף את אמצעי התקשורת ולהעביר מסרים ללא תיווך, אפשר רק לתהות האם לא מדובר בניסיון להיאבק בטחנות רוח. ובאשר לנתניהו, אין מה לדאוג לו. את ההומור הסתמי הזה הוא משחיל בריאיונות וסרטוני תעמולה בוטים בהרבה. זהו התחום שבין ה"חה חה חה" ל"נה נה נה": מי שלא רוצה את הבדיחות של נתניהו אצל שלום אסייג, יקבל אותן בין כה וכה אצל יונית לוי.