ג'יפ שחור מסוג האמר נכנס אל הפריים, על ההגה יושבת ניקול ראידמן כשהיא נראית מיליון דולר (או סכום גבוה יותר שהולם את מעמדה) ודיבורה חזק ובטוח מתמיד. ראידמן וההאמר שלה נמצאים בדרך אל שרת התחבורה מירי רגב או כפי שהיא מגדירה אותה: "היא נועזת, אשפית תקשורת שלא עושה חשבון לאף אחד", המפגש הוא חלק מתוכנית הדוקו-ריאליטי החדשה שלה - "הקול של ניקול" (ערוץ 24). הפורמט פשוט במיוחד, בכל פרק פוגשת ראידמן פוליטיקאים ויוצאת איתם למסע בין תחנות חייהם כאשר על הדרך היא שואלת שאלות והם (הפתעה) נותנים תשובות. כן, ארז טל כבר עשה את זה עם "ברוורס" שלא לדבר על "קארפול קריוקי" ועוד מיליון ואחד פורמטים מחו"ל אבל כנראה שלהתקין מצלמה על השמשה הקדמית ולמלא מיכל יותר זול מלסגור אולפן.
רגע אחרי שהיא מסיימת להחמיא לרגב (סבב מחמאות ראשון אבל ממש לא אחרון) ושנייה לפני שנכנס הפתיח של התוכנית המורכב מקליפ מנופי ישראל + לוגו בצבעי הדגל, ממש כמו לפני הביצוע שלנו באירווזיון, ניקול מבטיחה לנו ריאיון בו "יירדו כל המסכות". אחרי חצי שעה של צפייה שהרגישה ארוכה בהרבה מהראיון של תשעים הדקות בין אופרה להארי ומייגן, אפשר לומר ששום מסכה לא ירדה כאן ואני קצת הצטערתי שלא הייתה לי איזו מסכה להסתיר איתה את העיניים. זה מוזר במיוחד כי ניקול ראידמן ומירי רגב הן דמויות שאי אפשר להישאר אדיש אליהן - תאהבו או תשנאו, משעממות הן בטוח לא. העובדה שהמפגש בין שתיהן היה משעמם להפליא היא לא פחות מפדיחה.
מודה ומתוודה, לא ציפיתי שניקול ראידמן - מי שגאה בחברות הקרובה עם הזוג נתניהו (אל דאגה, ריאיון עם ביבי צפוי ממש בקרוב) - תפתיע את מירי רגב בראיון פוליטי נשכני ובועט. בכל זאת, מדובר באכסנייה הלא מאוד מפוארת של ערוץ 24, מקום בו כל דבר שחורג מגבולות הד"ש עם שיר נחשב להברקה. היות ומדובר בראידמן - אישה עם אמביציה מרמת גן ועד השאנז אליזה, קיוויתי שהתוכנית תהיה מבדרת לפחות כמו אחד הקליפים שלה עם אקי אבני. מי שאיתרע מזלו וצפה בתוכנית חזה במה שנראה כמו חומר גלם לסרט תדמית גנוז, כזה שהגיע ליועצי התקשורת של השרה רגב אך הם המליצו לפסול אותו תחת סעיף חוסר אמינות.
ה"מסע" של ראידמן ורגב התחיל במפגש עם צעירים בהכנה לצבא - הזדמנות לדבר עם רגב על עברה הצבאי המפואר וגם לתת לה הפגין כושר ויכולת להתפלש בבוץ בלי למצמץ (משהו שלא צריך להפתיע אף אחד). משם הן המשיכו לתחנת מד"א בה התנדבה רגב בצעירותה (הזדמנות להזכיר בפעם המיליון את בחירתה של רגב לצברית השנה בגיל 16) ולהדגים תרגילי החייאה. ואז בין שיח קלישאות על אהבתה לבעלה ומשפחתה, הכרזה על כך שהיא אייקון אופנה ודמעות למשמע צירוף המילים: קריית וגת, הן שיחקו גם משחק אסוציאציות, רגע כל כך מתואם עד שנדמה שההאמר הוריד הילוך מרוב בושה. ואלה המילים ש"נזרקו" לחלל האוויר: ביבי = מנהיג, ברקוביץ' = סטייקוביץ' (בונוס ליועץ התקשורת שהגה את הויץ), גנץ = לחיץ, מזרחיות = זהות, בנט = ילדותי. חבל שהביטוי "דף מסרים" לא נאמר, מעניין היה לשמוע את האסוציאציה לכך.
אניח בצד לרגע את הפספוס של ראידמן כמראיינת. "ראיונות" מסוג זה הם פספוס גם למירי רגב ולתנועת הליכוד אותה היא באה לייצג. אם יש משהו שניתן ללמוד מהכישלון העקבי של ערוץ 20 בנתוני הצפייה ובמיעוט השיח הציבורי שהוא מייצר, הוא שגם התומכים (הרבים) של בנימין נתניהו והליכוד יודעים להבדיל בין עיתונות לפרופגנדה. לכן גם הם מעדיפים לצפות בחדשות בערוצים 12 ו-13 אפילו שהם נתפסים כעוינים. לשמוע מונולוגים של האדרה עצמית אפשר גם בתשדירי הבחירות, בפייסבוק או פשוט אצל ברדוגו בגלי צה"ל. תפקידם של אנשי תקשורת הוא לא להיות צינור דרכו עוברים מסרים אלא שליחים של הציבור בבית, אלה ששואלים את השאלות, במיוחד את אלה הקשות ומציבים לנבחרי הציבור שלנו מראה. ראיונות עם מנהיגים מהסוג שהציגה ראידמן ב"קול של ניקול" נהוגים במשטרים דמוקרטיים פחות משלנו (למשל אצל מנהיג ששמו מתחרז עם סנופקין).
ניקול ראידמן חיה את עולם התקשורת. בעשור מאז שפרצה לחיינו ב"מעושרות" היא אחת הנשים שזכו להכי הרבה זמן מסך בישראל. אייטמים עליה הופיעו במהדורה המרכזית אבל גם ב"ערב טוב" עם גיא פינס. היא עושה קמפיינים לנעליים ובמקביל מארחת בביתה מנהיגים מרחבי העולם. רק בסוף השבוע היא הצליחה להיכנס לסכסוך פומבי עם אביגדור ליברמן שקרא לה בחוסר כבוד משווע "משרתת עלובה". אמה-מה, נראה שלמרות שראידמן חיה את התקשורת, אין לה את הסקרנות המספקת כדי להבין את עבודת המראיינת. אם להסתמך על הפרק הראשון של "הקול של ניקול" (וכולי תקווה שהבאים יהיו טובים יותר, אפילו בקצת) היא חוזרת לעולמות היח"צ אותם היא מכירה היטב. נדמה שהיא חושבת שמגיע לה הכל רק בגלל שהיא מי שהיא ומבלי שהיא מוכנה לשלם את המחיר בעבודה לאורך זמן ולמידת החומר.
רגע לפני שראידמן נפרדה מרגב היא הכינה לה הפתעה נוספת - הופעה של להיט הבחירות "לכי תספרי לכולם שאת מירי רגב" בביצוע אלי זולטא שהגיע עם להקתו לחצר הוריה בקריית גת. זה היה רגע של גאווה ושמחה גדולה, כולל חיבוקים, סלפיז ונשיקות אבל כל זה רלוונטי רק אם אתם ההורים של מירי שרקדו והתמוגגו מאושר. לי, כצופה ששרד רק כמה רגעים קודם לכן ביצוע של ראידמן לשיר "יידישע מאמע" (שאמנם בוצע במטבח אבל באופן מחשיד נשמע כאילו הוקלט באולפן), זה היה ליקוק אחד יותר מדי אחרי חצי שעה שכולה אהבה חינם (עצמית).