הפרק של "חשיפה" מאמש, שהוקדש לעיתונאי החרדי ישראל פריי, נקרא בשם "המורד" - לא בחירה מובנת מאליה. האם פריי, כמי שפרסם תיעודי הפרות בוטות של תקנות הקורונה של הציבור ממנו הוא בא, הוא המורד? או שמא אלו שבחרו לפתוח בתי ספר ולערוך חתונות למרות הוראות ברורות מצד המדינה? מבחינת הזרם המרכזי של הציבור בישראל, העמדה של פריי היא העמדה הממלכתית כמעט. ההצגה שלו כמורד מסתירה אם כן מבט עגום על השלב הנוכחי במלחמת השבטים הישראלית.
בלי להמציא את הגלגל מבחינת צורה או תוכן, "חשיפה" (קשת 12) ערכה אמש סיבוב נוסף במאבק המייאש הזה: חיים אתגר ליווה את פריי במשך כמה ימים, במין כתבת מגזין ארוכה. בימי הסגר השלישי, השניים הסתובבו במוקדי הפרות במרכזים החרדיים, ונענו בהתנגדות ובזעם, שרוב הזמן התבטאו בעיקר באופן מילולי ובהטרדות. פריי העיקש והנאמן לדרכו בוחר בדרך כלל שלא להתעמת ישירות עם מי שקוראים לו להסיר את הכיפה, ובמקביל מבהיר לאתגר שאין לו שום כוונה לעשות זאת, ושהביקורת שלו כלפי המגזר לא מערערת על חייו כחרדי.
בכך מתמקד למעשה המשדר בשני רבדים של כעס, הקשורים מאוד זה בזה: הראשון הוא הכעס הקולקטיבי הקורבני כלפי בן הקבוצה שהביקורת שלו משמשת כביכול כוחות חיצוניים עוינים (רבים מטיחים בפריי שהוא מזין הסתה נגד הציבור החרדי); ואילו השני הוא הזעם כלפי העיתונות, המתעקשת לבקר ולחשוף את האמת מאחורי נראטיבים שקריים (פריי מציג את המלחמה בשקר ובאשליה כמוטיבציה עיקרית), ובכך כביכול מדגישה את הרע ופוגעת באמונה בצדקת הדרך.
"אף אחד לא אוהב שמציבים מולו מראה", מתארת זאת העיתונאית לוסי אהריש, קולגה של פריי, באחד המשפטים החשובים של המשדר. אם נעיז כולנו להביט במראה, ניאלץ להודות שבוז לעיתונות והשתקה של קולות ביקורתיים "משלנו" אינם נחלת הציבור החרדי בלבד - אלא מאפיינים את כלל המגזרים של החברה הישראלית, יהיה ההקשר אשר יהיה.
"חשיפה" אינה קופצת למסקנות כלליות ומבהילות שכאלה, ומעדיפה כדרכו של הז'אנר התמקדות בינונית וסבירה בדרמה הפרטית ובעימות האינדיבידואלי, שבמקרה זה הוא כולו מעל פני השטח, ולמעשה מקיף נושאים שנדונו בהרחבה בחודשים האחרונים: ההפרות חסרות הבושה והאפליה הבוטה באכיפה מחד, ומנגד כעס ציבורי עצום הגובל בשנאה לחרדים - המחשות ברורות לקריסת הסולידריות בישראל דווקא בזמן אסון.
הקלישאה העגומה משנתיים של בחירות וסגרים לסירוגין גורסת שאנחנו חיים במין גרסה איומה של "לקום אתמול בבוקר" - שוב ושוב אנחנו מתעוררים לאותה שיחה לעוסה עד כדי איבוד עניין. מסיבה זו, לצד חזרתיות מסוימת, "המורד" מתקשה לחדש, לעורר עניין ולהסעיר, אלא בעיקר שומרת על אותה תחושת מיאוס ממצב השיח. בסרט הזה כבר היינו, ואולי הוא אף פעם לא נפסק.