תשע"א הייתה שנה ענקית לרוק הישראלי. אולי השנה הגדולה האחרונה שלו. אם זה לא הורגש כך בהכרח בזמן אמת, הרי שבוודאי בדיעבד. עוד לפני שהאוהלים נטעו את היתד הראשון בשדרה, ברי סחרוף הפגיז עם "אתה נמצא כאן", שהגדיר את הסאונד של העשור כולו; דודו טסה המציא את עצמו מחדש עם הכווייתים; דניאלה ספקטור מצאה את השיר הכי מושלם שלה, "Cut It Out", דווקא באנגלית, באלבום המשותף המופתי שלה עם בן זוגה, "Love Is"; יהוא ירון, כוכב נוצץ בשמי האינדי המקומי, פרץ עם "דברים יומיומיים כאלה"; אסף אמדורסקי השתכלל עם "צד א'" השמיימי; יהודה פוליקר בשנת שיא של הקאמבק שלו, הלחין את "קצר פה כל כך האביב", מהשירים היפים של העשור; מוניקה סקס פגעו בול בפוני עם "השמלה ממדריד"; יוסי בבליקי פתח סוף סוף את "האגרוף", אלבום כפול ומהפנט; וגם: שלום גד וריף כהן וקוואמי ועינב ג'קסון כהן ו-Umlala. שפע של קלאסיקות רוק מודרניות, שמחזיקות לבדן פלייליסטים ארוכים ויפים.
אבל מעל כולם, לפחות בסיכום השנה ההיא של וואלה! תרבות, התנשא שם אחר: "ברזל ואבנים", אלבום הסולו השלישי של נעם רותם, נבחר לאלבום השנה של מדור זה, והוכתר כ"יצירה חזקה, מהדהדת ומופתית" בידי איש המדור דאז, עינב שיף. הוא לא הגזים אפילו קצת, ובשנים שעברו מאז יופיו לא הועם כלל. מזעקת הגיטרות של "קראת לי קין" לשכול של "כולם מדברים על הילד"; מהרחובות השוקקים של "עיר שלא נרדמת" לבדידות הנוסטלגית ב"הכיתה שלנו" - רותם פיצח אז אלבום רוק שהיה בו הכול מהכול, ותיאר את המתרחש סביבו בדיוק מרגש.
לא פחות מדהימה הייתה העובדה ש"ברזל ואבנים" הצליח לנצח את הציפיות שהגיעו אחרי אלבומו הקודם, "עזרה בדרך", שהתהדר בסופרלטיבים מרשימים בעצמו. האלבום ההוא התמקד כזכור בהתמודדות עם מחלת הסרטן של אשתו דאז, וכולו שיחה עם המוות המרחף מעל, כחרב דמוקלס. בשני האלבומים האלה הפך רותם - שהתחיל את הקריירה כסולן קרח תשע השמחה ("איתו לנצח") - לאחד המנסחים האולטימטיביים של העצב ברוק הישראלי של התקופה, לצד אביב גדג' וגבריאל בלחסן.
בעוד קצת פחות משבועיים ימלאו בדיוק עשר שנים לרגע שבו יצא "ברזל ואבנים", והנה מגיע אלבום חדש שלו - חמישי במספר - "מעגל האור", הדומה לו ברוחו ובאופיו. באמצע יצא "נשורת", אלבום מינורי יותר, שפנה גם סגנונית לדרך אחרת מקודמיו, והצליח פחות. בהמשך פרש רותם לזמן מה ממוזיקה. ב-2021, כביכול, התנאים השתנו לבלי היכר, וכך גם הסביבה, הסצינה והקשב הקולקטיבי. אך אסור לטעות: אלבום חדש של נעם רותם הוא ועוד איך אירוע דרמטי, ואף מרגש. אישית, חיכיתי לו ממושכות, ואמנם, ב"מעגל האור" נמצא כל מה שאהבנו בו.
השנים עשו את שלהן לרותם, ושומעים את זה בשירים שלו. עקומת השובבות והחוצפה באלבומים שלו יורדת בעקביות, וכך גם המנוני סימן הקריאה ("עזרה בדרך!" או "ללכת כמו אריה!", למשל) פינו את מקומם לשירים אפילו יותר פסימיים מהממוצע. אבל בראש ובראשונה זה המצב המשפחתי שהשתנה. "מעגל האור" נע בין שני מוקדים מרכזיים - פרידה ופירוק של משפחה מצד אחד, ומצד שני - אבהות.
הנושא הראשון הוא זה שמככב בפתיחת האלבום, שכולה אבל. "אם חייבים למות רק בשביל ששוב נוכל להיוולד", הוא שר ב"השמיכה הלבנה" הפותח, ברקע הגיטרות המתנפצות זו על גבי זו, ולא מפרש עד השיר השלישי, אחד היפים באלבום, "לא מחלימים מהפצע", שכולו משפטים מוזיקליים קטועים ("האהבה שלנו מתפרקת, כל דבר בסוף מת, גם אם היה בזה יופי והייתה בזה אמת"). ואם יש נחמה וכוח מניע, רותם מוצא אותם בהורות. בתהליך שמתחיל מהשיר השני ומסתיים בסוף האלבום ממש, רותם מבטא את כל הקשת שבין חיבוק אבהי ופרידה פיזית אך לא נפשית: ב"מה הסיבה שלך" הוא מבקש "להחזיק מעמד" כי הבת היא הסיבה שלו; ב"חלק קטן ממני", ששייך לקבוצת השירים המשמחים יחסית, הוא כבר מבהיר לה שחלק קטן ממנו תמיד יישאר איתה.
מבחינת רותם, זו למעשה ילדותו השנייה. מי שכבר חקר נוסטלגיה וגעגועים ("אין כאן אף אחד יותר", "הכיתה שלנו" כמובן), חוזר לכך שוב ושוב גם הפעם לתאר זכרונות שנוזלים מבין האצבעות, כשעל עטיפת האלבום הוא לובש חולצה של ג'וני ת'אנדרס, מי ששירו האייקוני ביותר הוא "You Can't Put Your Arms Around a Memory". וכך הוא מביט על ילדים שקפאו באמצע המשחק וחולמים על ארץ לעולם-לא ("רחוב דנמרק"), מתלבט אילו דברים יישארו אחריו ("חלק קטן ממני", "שוב להאמין"), ונזכר איך פעם יכול היה להחזיק אוויר ביד ("חתכים קטנים").
השיר המגדיר את הקבוצה הזאת הוא שיר הנושא, שבו הוא "הולך אל המקום שלא חלמתי לחזור: הפנים המכוסות, השנים שנמסות", כשרק גיטרות מלוות אותו. האם הוא לכוד בזכרונות האלה? האם ניתן לצמוח מהם? בהמשך מגיע השורה קורעת הלב, השבורה עד כאב: "אני רק מקווה לכתוב סוף יותר טוב בשבילי. להתרחק מהרחוב, מה שהם קוראים 'חיים'", וכלל לא ברור אם היא אופטימית או פסימית.
"מעגל האור" הוא לא אלבום למיטיבי לכת, אבל הוא כן דורש סבלנות עד שכל הסודות שלו נפתחים לאיטם. רותם נותן קרדיט לשני שותפים מרכזיים בעבודה עליו: עובד אפרת, דמות מרכזית ברוק הישראלי של ה-80 וה-90 (אהוד בנאי, הקליק, גידי גוב, אור כשדים, סי היימן ועוד), הפיק. חברו לגלגול המאוחר של הקליק, המתופף עודד פרח (רעש, ברי סחרוף), חתום על ייעוץ אמנותי. יחד הם בנו להקה שחברו אליה כוחות ותיקים כמו גבע אלון בגיטרה, ג'נגו בבס וטל הפטר בפסנתר.
איכשהו, האלבום שיצא תחת ידם דומה מאוד מבחינת סגנון ל"ברזל ואבנים" - האפקט של פריטות הפסנתר מתחת למכות על הגיטרות מוכר ואהוב מאוד, ומלווה את רותם זה שנים - אך גם שונה למדי. זאת לא הרוח הספרינגסטינית ששרתה על חלקים מ"ברזל ואבנים", אלא משהו קודר יותר, כשעיבודים לכלי מיתר (קרני פוסטל חתומה על כולם, פעם אחת עם יעל שפירא) תופסים תפקיד משמעותי מתמיד. לפעמים זה בולט במיוחד: רותם פורט על הגיטרה האקוסטית, וכלי המיתר עונים לו. רוך וקושי, חיפוש וחיבוק. ב"חתכים קטנים" נולד מהמפגש של הלהקה והרביעייה הקאמרית שיר שמזכיר את The Verve בשיאם. האלבום כולל גם שני קטעים אינסטרומנטליים, "ארץ לעולם-לא" ו-"להקת עורבים", שמתכתבים עם שירים אחרים מתוכו. האחרון, בהמשך למטאפורת האבל ששורה על הכול, גם סוגר את "מעגל האור".
רותם הוא מאמין ותיק בכוח של מוזיקה לרפא. בעבר, ב-"שיר מהקומה התשיעית", מהרגעים החשובים בקריירה שלו, הוא מזכיר במילים פשוטות שבין הנחמות וחרדות תמיד יש מוזיקה; ואילו באלבום אחר, בשיר "אל סוף היום" הוא מדגיש את "חכמת היוצר - מרפא ופוצע, מאחה ושובר". גם כאן, בהמנון השמח המרכזי באלבום - "מוזיקה שוחה בחזרה אלייך" - הוא מתאר שירים ככוח שעוזר לחושך להתבהר, ולאורך האלבום הוא מוכיח את האמירה הזאת שיר אחרי שיר. לאורך כמעט 25 שנות קריירה, זה בדיוק מה שרותם מנסה לעשות: לשלוח שירים כעזרה בדרך לכל מי שצריך אותם. כמה טוב שהמשלוח הנוכחי, "מעגל האור", הגיע אל היעד.