כמעט 15 שנה עברו מרצח הנערה תאיר ראדה בשירותי בית הספר נופי גולן בקצרין. זו טרגדיה שוברת לב, שמאז התפתחה לאובססיה קולקטיבית. ויכוחים עזים בשלל נושאים, מביקורת על מערכת המשפט עד פרשנות פורנזית למידת המהימנות של דנ"א מיטוכונדריאלי, הפכו לשיחת היום גם בקרב מי שמעולם לא התעניין קודם בביולוגיה או משפטנות. כל זאת, באמוציונליות ואינטסיביות שדומה למעט מאוד פרשות אחרות.
כזכור, אחד משיאי התהליך הזה קשור בסדרה התיעודית "צל של אמת" מלפני כחמש שנים. יוצרי הסדרה, קולנוענים מוכשרים בשם ארי פינס, יותם גנדלמן ומיקה תימור, ביקשו להטיל ספק בהרשעתו של רומן זדורוב כרוצח של ראדה - עניין לגיטימי לכל הדעות - ולשם כך הציגו, בפרק האחרון בסדרה, גרסה אלטרנטיבית אפשרית שבמרכזה הצעירה א"ק, מתמודדת נפש, שכביכול התוודתה על המעשה בפני בן זוגה לשעבר, א"ח, שסיפורו השתלב באופן יוצא דופן עם כמה מסימני השאלה בפרשה.
הנראטיב המפתה הזה, שלווה בעריכה אפקטיבית, ובתיאורים פיקנטיים על דחפים אלימים וזאבה בשם טחב, מצא לו קונים רבים מאוד, הגם שרשויות האכיפה דחו אותו. שמה האמיתי של א"ק דלף עד מהרה, והיא הפכה לשעיר לעזאזל של התנועה למען זדורוב. נציגיו המשפטיים, כמו גם חלק מיוצרי הסרט, הביעו ביטחון כי היא בסבירות גבוהה הרוצחת. העליהום הציבורי עשה את שלו, וא"ק נאלצה לרדת מהארץ. בקרוב יכריע בית המשפט העליון אם לערוך לזדורוב משפט חוזר, והקדרה מבעבעת מאי פעם.
עד כאן, ככל האפשר, תקציר נמרץ של הפרקים הקודמים. התפנית האחרונה בפרשה מגיעה מסרט חדש ששודר אמש בכאן 11 - "צל כבד", של הבמאי עידו הר, ובו נחשפת האישה מאחורי ראשי התיבות א"ק - אולה קרבצ'נקו, ובו השניים מפרקים את הנראטיב של "צל של אמת" ומותחים ביקורת חריפה על יוצריו.
א"ח, נטען, היה בן זוג אלים לכאורה שביקש לנקום את הפרידה ממנו וטפל עליה עלילת שווא. עברו הנפשי כביכול מטיל ספק בבדיקות הפוליגרף שעבר. אירועים שהוצגו בסדרה המקורית כראיות מסייעות מתוארים כאן כדוגמאות חלשות בהרבה וכמעט אקראיות. חמור מכך, לתרגיל האינטלקטואלי של הצגת חשודים אלטרנטיביים היה מחיר ממשי מאוד: חייה של קרבצ'נקו, שכאמור מתמודדת ממילא עם מחלת נפש קשה, נהרסו. ציבור שלם משוכנע כי רצחה ילדה באכזריות אף שאין על פני השטח כל יסוד לכך. העוול, טוען הר, נגרם גם לקהילה שלמה של מתמודדי נפש, שפעם אחר פעם מזוהים לשווא מתוך דעות קדומות עם פשעים אלימים על לא עוול בכפם.
"צל כבד" הוא סרט מדכדך באופן בלתי רגיל. מעניין להשוות אותו אסתטית ל"צל של אמת", שבעקבותיו הוא נקרא. הוא פחות אסתטי מהסדרה ההיא, אין לו צלצולי פעמונים ובמקום אילוסטרציות ופוטו רצח, יש כאן צילומי זום וציורים מקוריים - אבל זה בדיוק העניין: הנראטיב של קרבצ'נקו, שלא כולל בשום צורה רצח בתחפושת בתוך שירותים בבית ספר, מפתה פחות מפתרון סנסציוני של תעלומת רצח, ולכן יותר משעמם. זאת לא יצירת מופת פואטית מבחינה קולנועית - אז מה - אלא סרט כועס ובוטה ומריר, בצדק מבחינת הגיבורה, שלדידה נעשה לה עוול עצום. אחרי שנכלאה בראשי תיבות ואמינותה קועקעה, היא משיבה באותו מטבע: בסופו של הסרט, אלה יוצרי "צל של אמת" שמאבדים את שמם המלא.
כצופה, השתכנעתי מדבריה של קרבצ'נקו. אני מאמין לה. גם בלי לייחס לסדרה ההיא את ההאשמות הקשות ביותר, עולות שאלות נוקבות סביב הנראטיב שהיא טוותה וההשלכות שלו, ובעיקר סביב המתודה עצמה: במאמץ לנקות את זדורוב מאשמה ולהטיל ספקות בטענות נגדו, קרבצ'נקו לא נהנתה מאותה ספקנות בריאה שהעניקה לסדרה את שמה, וציטוטי היוצרים המאשימים אותה בהאשמות כה קשות מעידים במקרה הסלחני ביותר על היבריס וחוסר זהירות. הר, שדווקא לא קשר את חפותה של האישה עם הרשעתו של זדורוב, נקט בגישה הגונה בהרבה.
מעבר לפרשת ראדה, ותהא אמונתכם אשר תהא, הוויכוח הזה מביא את ז'אנר הפשע האמיתי לקו פרשת המים. האפקטיביות הבלתי ניתנת להכחשה של "צל של אמת" ולעומתה כתב האישום הנוקב של "צל כבד" מביאים דיני נפשות לפתחם של הצופים, ודורשים מהם להכריע. סף ההכרעה במשפט פלילי הוא מעל לכל ספק סביר. האם לבית המשפט הטלוויזיוני יש בכלל יכולת לעמוד בכך? זה שטח מסוכן מאוד. זה לא אומר שלטלוויזיה אסור לעסוק בנושאים האלה - לעתים קרובות זו חובתה - אלא שמנגנוני הספק צריכים לפעול גם כלפיה, ושהצופים צריכים להכיר את מגבלותיה, ואולי גם שאין דין הטלת ספק בהרשעה, כהאשמה נוקבת בפשע החמור מכל.
השאלה הזאת לא נוגעת רק לגוף המשדר, אלא קודם כל ובעיקר לנו. אני לא אמור להחליט כתוצאה מצפייה בשני סרטים אם הרוצח של תאיר ראדה זה זדורוב, קרבצ'נקו או יגאל עמיר. זה לא התפקיד שלי, ואין לי היכולת, הזמן או הרצון לקרוא מאות עמודים של עדויות ומסמכים משפטיים ומשטרתיים. אני חש מבוכה וחוסר נוחות מהציפייה ממני להיות מושבע בתיק רצח כל כך הרבה שנים. ואם השתכנעתי מצד כזה או אחר - מה זה משנה בכלל. בשביל זה יש בית משפט.
אולי לא נדע לעולם מה קרה באותו תא שירותים ב-2006, ומי הותיר טביעות אצבע ושאריות שיער אבודות. אבל בסוף סוף, מתחת להר הרעש הבלשי הנורא הזה, קבורה ילדה שנרצחה באכזריות. זאת טרגדיה נוראה ומצמיתה, ולעתים נדמה שהיא נשכחת בתוך ויכוחים צמאים שפיתחו להם חיים משל עצמם. גם זה שובר לב.