מה לראות בנטפליקס בפסח? הנה שלושה סרטים חדשים ולוהטים

כיאה לתעשייה קטנה ומרוחקת, סצנת הקולנוע הישראלי לא השפיעה יותר מדי על התרבות העולמית, אבל בכל זאת אחראית לטיפוחו של תת-ז'אנר בינלאומי אחד: סרטי המתיחות.

ככל הידוע לי לפחות, זו סוגה שהיתה קיימת בערוצי טלוויזיה של מדינות שונות, אבל לקולנוע עברה בתחילה רק בישראל. זאת הודות לשוברי קופות כמו "ישראלים מצחיקים" ו"ניפגש בסיבוב" שפרחו כאן בין סוף שנות השבעים ושלהי האייטיז. עם הזמן, הז'אנר התגלגל גם להוליווד, וסדרות סרטים כמו "בוראט" ו"ג'קאס" דואגות לטפח את המורשת של יהודה בארקן עליו השלום.

כעת מצטרף למועדון סרט נוסף, שעלה בנטפליקס בסוף השבוע - "טריפ רע" שמו. בדומה לסרטים רבים מן התקופה האחרונה, הוא היה מוכן כבר מזמן וגם היה אמור לצאת לאקרנים, אבל בשל הקורונה הפצתו נדחתה ובסופו של דבר עברה לסטרימינג.

בסרט מככבים אריק אנדרה וליל רל הווארי, לא אלמוניים מוחלטים אבל גם לא שחקנים מוכרים במיוחד. הם מגלמים שני טמבלים שמסתובבים ברחבי ארצות הברית, וכמיטב המסורת של הז'אנר עושים שיגועים על חשבון "אנשים אמיתיים" - עד כמה התוצאה מבוימת או לא, אפשר רק לנחש.

מה שבטוח: זה סרט מצחיק למדי, בעיקר אם יש לכם מנטליות של בני שבע, או שאתם מסוגלים להתחבר אליה למשך שמונים דקות. ההשראה של "בוראט" ברורה ומוצהרת: המתיחות גסות, ומתרחשות בפינות האפלות ביותר של ארצות הברית, מה שמאפשר ל"טריפ רע" לנוע על הגבול הדק שבין קומדיה פרועה ואימה.

בסצנת מפתח, למשל, הגיבורים מצליחים איכשהו להדביק את אברי המין שלהם אחד לשני, ואז נכנסים למספרה הסמוכה ומבקשים מן הספר להשתמש במספריים שלו כדי להפריד ביניהם. לא נחשוף מה התגובה שלו, אבל היא אלימה עד מאוד.

בהמשך, הגיבור מנסה להסתנן לפתיחת התערוכה של בחורה שהוא כפייתי כלפיה. המאבטח של המקום מסרב להכניס אותו, וטוב שכך, אבל בסופו של דבר משתכנע. זו סצנה מטרידה ופגומה: גברים שעושים סטוקינג הם לא דבר שראוי לצחוק עליו כרגע או בכלל, ולא נחשוף מה קורה ברגע שהגבר האובססיבי מצליח להיכנס לגלריה, אבל משעשע זה בטח לא. גם במובן הזה, "טריפ רע" משמר את המוטיבים הקלאסיים של להיטי המתיחות הישראלים: שילוב של הומור אינפנטילי אך אפקטיבי, אמירות מבהילות על הטבע האנושי ומעל הכל, שלל בעיות אתיות.

ונעבור לסרט נוסף שמתגלה כסוג של מוקומנטרי, כלומר דוקומנטרי מבוים. הפעם, מדובר ב"פשוט שחור", שהופץ בצרפת בשנה האחרונה וזכה לתהודה רבה, ואז נרכש בידי נטפליקס להפצה בינלאומית, ועלה בסטרימינג לפני כשבוע.

בסרט מככב ז'אן-פסקל זידי, צרפתי שהוריו מחוף השנהב, ואמן רב-תחומי שזה הפרויקט הקולנועי הגדול הראשון שלו, והוא זכה עליו בסזאר לשחקן המבטיח. "פשוט שחור" מתאר כיצד הכוכב העולה מנסה לארגן צעדה בכיכר הרפובליק למען זכויות השחורים, ולצורך העניין נפגש עם כמה מן האושיות הבולטות בתרבות הצרפתית השחורה, עומר סי למשל.

"פשוט שחור" נקרא כך כי כך הלבנים רואים את השחורים בצרפת, קודם כל כשחורים, רק כשחורים. השחורים עצמם, לעומת זאת, לא רואים את עצמם כשחורים, אלא כמשהו מורכב הרבה יותר. הנה רק כמה מן הקונפליקטים שעולים כאן וחושפים עד כמה מסובכת פוליטיקת הזהויות בצרפת, ואולי בכלל:

המתיחות בין צרפתים ששחורים ממוצא אפריקאי ואלה שמוצאם בקריביים ("לא נקפתם אצבע כשמכרו אותנו לעבדות, רק עזרתם ללבנים").

המתיחות בין צרפתים שמנסים להגדיר מהי זהות שחורה ואלה שמסרבים בכלל להתחשב בשיקול הזה (באחת הסצנות הטובות בסרט, עיתונאית כמעט מכה את הגיבור בגלל שהוא מכנה אותה "עיתונאית שחורה" ולא "עיתונאית").

המתיחות בין צרפתים שחורים שנושאים על הדש את הזהות הזו ובין מי שהם רואים כ"מתאשכנזים" (בעוד סצנה טובה, אחת הדמויות מכריזה "שחור שהחליק את השיער שלו לא ראוי להיחשב שחור").

השאלה מה המחיר שנדרש צרפתי שחור לשלם כדי להתקבל במיינסטרים הלאומי, והפרדוקס המובנה בכך שעומר סי הוא האושיה הכי פופולרית במדינה שבה כמעט חמישים אחוז תומכים בלה-פן.

וכמובן, שאלות מגדריות - הנשים שאותן פוגש הגיבור מתרעמות על כך שהן תמיד נותרות מחוץ למאבק השחור, ותוהות למה כמעט כל צרפתי שחור שזכה לתהילה יוצא עם בחורה לבנה.

ומעל הכל, הסרט הוא פרודיה אחת גדולה על הייצוג של השחורים בקולנוע הצרפתי. זאת בדרך כלל בדמות של עבריין, משוקם או לא משוקם, או של החתן בקומדיות סטייל "למה זה מגיע לי"? או "יש לו את העיניים שלך", שממש במקרה גם כן נרכש בעבר בידי נטפליקס. שירות הסטרימינג אולי לא ער לכך, ואולי גם לא ער לאירוניה אחרת: העובדה שכתאגיד אמריקאי הוא מקדש בדיוק אותו פוליטיקלי קורקט שהסרט נהנה ללעוג לו.

ועוד שתי הערות: "פשוט שחור" עמוס בדיחות פנימיות ומפגשים עם אושיות למיניהן שלא מוכרות מחוץ לצרפת, אבל זה לא הפריע לאוניברסליות של "10 אחוז", למשל, וגם לא מפריע פה, אם כבר מדברים על סדרת הלהיט, משמח לבשר כי גם סטפי סלמה (סופיה) מגיחה לה במהלך הסרט.

מצער גם להעיר כי כרגיל בתוצרים צרפתיים שעולים בנטפליקס (כולל "10 אחוז") התרגום הוא חלטורה מבישה, שכנראה תורגמה מהתרגום האנגלי ובלי תשומת לב. "נישואי תערובת" הופך ל"נישואי קרובים", "איסלמיסטי" ל"מוסלמי" ועוד שלל פגמים שהם לא פחות מפוגעניים, וכל זאת מגוף כאילו רגיש תרבותית, שכסף לא חסר לו.

ואחרי שני סרטים תיעודיים בכאילו, נסיים בדוקו על אמת, שעלה בנטפליקס כבר לפני חודש, ואם טרם צפיתם בו - כדאי לעשות זאת.

הכוונה ל"פלה", הנקרא בשמו של אגדת הכדורגל הברזילאית, שחגג באוקטובר האחרון שמונים, אבל למרות כמה ניסיונות, לא נעשה עד כה סרט עלילתי או תיעודי ראוי על אודותיו.

"פלה", ראשית כל, עשוי מצוין, ובניגוד להרבה סרטי דוקו ספורטיביים מן העת האחרונה, הוא לא נראה כמו כתבת מגזין ארוכה אלא כמו קולנוע לכל דבר. אולי זו עדות לכך שמפיק הסרט הוא לא אחר מן הקולנוען הוותיק קווין מקדונלד, מי שעמד מאחורי יצירות מוערכות כמו "יום אחד בספטמבר" ו"המלך האחרון של סקוטלנד". התוצאה גם מיטיבה להשתמש בצילומים של מונדיאל מקסיקו 1970. כפי שהבמאים בן ניקולס ודיוויד טרייהון העידו בצדק, זה אירוע הספורט שצולם הכי יפה בהיסטוריה, לצד אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984.

לא צריך להיות חובב ספורט כדי ליהנות מהצפייה. יותר מאשר דוקו על פלה, זה סרט על ברזיל, על ההיסטוריה החברתית והפוליטית שלה, על הצורה בה החברה המקומית השתמשה בכדורגל כדי להגדיר את הזהות שלה, ועל הדרך שבה הדיקטטורה הלאומית השתמשה בו כדי לחזק את כוחה.

כל אלה הופכים את "פלה" למסמך מרתק, בלי קשר לשאלה מאיזה דור אתם, מאיפה אתם ומה מידת העניין שלכם בכדורגל.

הבמאים נהנו גם מגישה אינטימית לכדורגלן, שהתראיין אינספור פעמים בעבר, אבל הפעם עושה זאת בצורה הרבה יותר פתוחה וכנה. מי שגדלו על ברכיו או העריצו את ביצועיו על המגרש, אולי יתעצבו לראותו כאן כשהוא נעזר בהליכון - חי, אבל לא בועט.

מצד אחר, אפשר להתנחם בכך שלכל הפחות, פלה עוד איתנו. מראדונה, שנולד דור אחד אחריו ומתחרה עמו על תואר הכדורגלן הגדול בכל הזמנים, כבר לא.