"מהו שיר? אתה הולך עם שורה והולך עמה לרחוב. והרחוב משנה לך את המקום
ומדבר ממך בשפת השינויים"
(אבות ישורון)
בערך באמצע שנות השמונים גרנו במרכז תל אביב. בכל ערב שבת, דרך החלון של המטבח, הייתי רואה את המשורר אבות ישורון הולך לבית הכנסת של חסידי מוזיץ, בתחילת רחוב דיזנגוף בתל אביב. הוא היה אז בן שמונים, ובדרך הילוכו כבר היה כפוף מעט, אבל עדיין היה לבוש חולצה לבנה, מבהיקה ומקופלת, ללא רבב, הולך צעד אחרי צעד, נזהר שלא למעוד על המדרכות השבורות של העיר העברית הראשונה, עד לפתח בית הכנסת.
אחרי כך למדתי שכשהיה צעיר יותר, היה הולך באותו מסלול בדיוק - מרחוב ברדיצ'בסקי, שמאלה ברחוב מרמורק, עובר ברחוב תרס"ט ליד התHאטרון הלאומי הבימה, ואז שוב שמאלה, אבל אז לא היה נעצר, אלא ממשיך עד קפה "כסית" ברחוב דיזינגוף 117, שם ישבה כל הבוהמה וה"מפורסמים" של אז - אלתרמן, שלונסקי, גורי ונתן זך. ושאלתי את עצמי אם יש בזה משום סמליות מסוימת, שבערוב ימיו הסתיים מסעו בבית הכנסת ולא בבית הקפה, כלומר רק עד לשם נשאו אותו רגליו.
הוא נולד כיחיאל פרלמוטר, במוצאי יום כיפור תרס"ה, 19 בספטמבר 1904, בעיר נסכיז' באוקראינה, גדל בעיר קרסניסטב (היום בתחום פולין), ועלה לארץ באנייה, ב-14 באוקטובר 1925, כשהוא בן עשרים ואחת. לימים אמר: "לא הרצל ולא ויצמן העלו אותי לארץ ישראל, אלא ספן ערבי, עם זקן שחור כאבי...".
עברית הוא לא ידע. "הוא ידע עברית של תפילות", אומרת בתו, המשוררת והמתרגמת הלית ישורון, ועוד היא מוסיפה: "העובדה שהוא נולד ביום כיפור היא מקרה והכרח. הוא לא היה יכול להיוולד בשום יום אחר אלא דווקא ביום הזה. ולא רק ביום כיפור, אלא בתפילת נעילה. כלומר הוא נולד עם אשמה וכפרה...".
בתפילת יום כיפור וגם במוסף של ראש השנה, נהוג לומר את הפיוט "ונתנה תוקף", המיוחס לרבי אמנון ממגנצא. בין היתר נאמר שם: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר". והנה, 29 שנה אחרי מותו של אבות ישורון ב-1992, מוציאה בתו ספר חדש בשם "חרסים".
במשך שלוש שנים היא ישבה בארכיון "גנזים" בתל אביב ועברה על פיסות הנייר ואלפי הפתקים שהעביר לשם אביה במעטפות חומות עוד בימי חייו. העבודה שהסכימה לקחת על עצמה בהתנדבות, הפכה אחר כך למשרה מלאה ותובענית. היא ישבה שם כמעט יום יום וקטלגה עוד ועוד פרגמנטים שכתב. שירים והערות ששרבט על קרעי נייר מצהיב ולפעמים גם על גבי חפיסות סיגריות מעוכות, כמו שיירים ארכיאולוגיים שהשתמרו שם, שכבה על גבי שכבה.
הספר כולל קטעי שירים, פתקים, מכתבים ומחשבות שכתב בין השנים 1932-1991, שנה לפני מותו. כולם טיוטות שנותרו בניירותיו של המשורר ולא נכנסו לאף אחד מספריו. בספר אין כמעט חציצה בין המשורר הכותב לאדם החי, בין השיר המודפס לטיוטה שחיבר או לפתק שהשאיר למחלק העיתונים, כדי שזה האחרון ידייק וישגר את העיתון למרפסת הנכונה.
בשיריו ערבב לא פעם כמו פועל בנין של השירה, אידיש עברית וערבית, ויצר לפעמים מזיגה לא קלה לעיכול בין גורלם של ערביי הארץ שנמלטו או גורשו מהארץ לבין כאבם של יהודי אירופה. בעיקר הסתובבו אצלו רוחות רפאים של העיירה (כמעט כל משפחתו נספתה בשואה), שהתדפקו בשעת נעילה על דלתות השירים שכתב.
שתי הערות קצרות לסיום:
1. כשחיפשתי קצת חומרים לקראת כתיבת הדברים האלה נתקלתי בגיליון ישן של "חדרים", כתב העת לשירה שייסדה וערכה הלית ישורון בין השנים 1981-2005, ומצאתי שם, לצד שירים של אבות ישורון, גם ראיון שערכה הלית עם המשורר מאיר ויזלטיר.
ויזלטיר, שחגג לא מזמן יום הולדת שמונים, היה אז משורר "צעיר", בן ארבעים, והיה בין השאר בחבורת "סימן קריאה", כתב העת הספרותי החשוב שייסד פרופ' מנחם פרי בתחילת שנות השבעים. כתב העת הזה אחראי על כך שישורון האב, שהוא בן דורם של אלתרמן, שלונסקי וגולדברג, ונתפס בזמנם כמשורר פחות חשוב, זכה בצדק באמצעותם למעמדו כמשורר מרכזי, וכמעט כל גיליון היה נפתח בשיר שלו. ותהיתי מי יהיה זה שבעתיד יטרח ויוציא מעין ספר כמו "חרסים", על שירתו של ויזלטיר, כלומר ידאג להעביר מדור לדור את הלפיד.
2. במחזה האחרון שלי "סדום" נתתי לוקסי, המחסל ואחת הדמויות הראשיות, לצטט כמה שורות מתוך שיר ידוע של ישורון: "שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם בעיני עצמם. שברתי להם את הפתחון פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים...".
אני מודה שבהתחלה היססתי מעט, בכל זאת - קודש הקודשים. אבל אחר כך חשבתי שאולי בכל זאת גם הוא יאהב את העובדה שרוצח שכיר מצטט שורות משיר שלו, כי באבות ישורון היה גם צד מרדני וממזרי, ואם לא יאהב - לפחות יסלח. אחרי הכל הוא נולד במוצאי יום הכיפורים.
"חרסים", 142 עמודים. הוצאת הספריה החדשה.