"מה היה קורה אילו?" זאת שאלה נשאלת מדי פעם בפוליטיקה הישראלית - מה אם רבין לא היה נרצח? מה אם שרון לא היה חוטף שבץ? מה אם אולמרט לא היה מסתבך בפלילים? השאלה העמוקה יותר שמסתתרת כאן היא האם נוכחותו של אדם אחד על ההגה יכולה להשפיע עד כדי כך על ההיסטוריה, או שהיא שולית לנוכח זרמי עומק אדירים.
הסרט "מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום" של הבמאי רן טל ("ילדי השמש", "המוזיאון") ששודר אמש (שלישי) בקשת 12, מבקש לענות על השאלות האלה בשיחה עם מי שהיה החייל המעוטר ביותר בצה"ל, רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה - ודמותו עדיין מרחפת מעל הפוליטיקה הישראלית. השאלה הגדולה מעל הכהונה של ברק היא האם פריצת דרך בשיחות קמפ דיוויד יכולה הייתה למנוע את השנים האסוניות של האינתיפאדה השנייה, ואולי לחלץ את ישראל מתוך שנים של סכסוך בלתי פוסק.
האם ברק אכן שינה את מדינת ישראל לעד בהחלטותיו? הוא ללא ספק לקח חלק בצמתים משפיעים לאורך עשורים כמצביא ומדינאי, והרמטכ"ל היחיד פרט לרבין שעמד גם בראשות הממשלה (כשחושבים על כך, הוא אחד מבין שלושה ראשי ממשלה בלבד שעדיין בחיים, כמו גם הוותיק מבין הרמטכ"לים החיים). יחד עם זאת, הוא החזיק במשרה לאורך קדנציה קצרה מאוד - פחות משנתיים - שכללה לצד הישג ענק כמו הנסיגה מלבנון גם לא מעט זכרונות פחות מחממי לב, אם להתנסח בעדינות. בכל מקרה, הדרך הארוכה שעבר, כמי ששנותיו משיקות פחות או יותר לגילה של המדינה, בהחלט מצדיקה ריאיון ארוך עמו.
ברק, תתמכו בו או תתנגדו לו, הוא בין הפוליטיקאים הרהוטים ביותר שדרכו כאן, ומתוקף כך הוא מרואיין נדיר: מודע לעצמו, מדבר בכנות, מרחיב, מעמיק - הרבה יותר ממה שציוצים של 280 תווים או ראיונות ססגוניים באולפנים יכולים לעשות. הסרט של טל הוא פשוט מבחינה זו: ריאיון אחד על אחד, ללא מרואיינים נוספים, קצת ארכיון וקולות מהעבר. בדומה אולי לסדרה על שרון ששודרה השנה, גם כאן הפוקוס המוחלט הוא על ענייני ביטחון ודיפלומטיה, כשברק מספק ביחס אליהם מבט אישי מחוויותיו לצד מבט מלמעלה על כל המתרחש.
הישירות של ברק מאפשרת לו להגיד בגלוי כמה דברים שחריג לשמוע בפריים טיים הישראלי, על הנכבה, המוסר המפוקפק של הסיכולים הממוקדים והאוקסימורון "כיבוש נאור". הכנות שלו מבלבלת, כי יהיה מוגזם להתייחס ל"מה היה קורה אילו?" כאל איזשהו חשבון נפש. ברק אינו באמת מהרהר אחורה על מעשיו או מביע חרטה, ובעיקר מוכן להודות בטעויות של אחרים. לכן אין פה כל כך "אילו", ובעיקר "מה כן". מבחינות מסוימות, זו עדיין חלק מהמלחמה על המורשת.
אפשר להבין את החלטתו של טל להתמקד במלחמה ושלום, הן בשל הביוגרפיה של ברק והן בשל מרכזיותם בהווייה הישראלית. יחד עם זאת, קשה לא להצטער על כל מה שלא נכנס פנימה, ועל כך שגם היום הנושא הזה משתלט על כל היתר - אפילו שראשי ממשלה מופקדים גם על החיים עצמם. יכול היה מרתק לשמוע את ברק, כראש ממשלה לשעבר, מדבר על השקפותיו על סוגיות חברתיות אחרות, על יחסי הון ושלטון, על הפרדת דת ומדינה ומעמדה של מערכת המשפט - וגם על הסיבובים האחרונים שלו בפוליטיקה (המילה "נתניהו", אגב, נעדרת למדי מהסרט).
עם בן שיח נלהב כל כך, מתבקש לדמיין סדרה נפלאה בת ארבעה פרקים לפחות, שעדיין תשאיר המון בחוץ - אם אנחנו כבר עסוקים בלנחש מה היה קורה אילו.