הביוגרפיה של אריאל שרון היא כמו מראה שבורה: חלקים משמעותיים בה ייראו לרבים כהישגים, ולאחרים כזכרונות מעוררי חלחלה - וזה נכון לשני צידי המפה הפוליטית. הימין לא יסלח לו על ההתנתקות, השמאל לא יסלח לו על מלחמת לבנון. "פעולות התגמול" בשנות ה-50 הפכו למיתוסים של גבורה, אך פעולת קיביה, שבה נהרגו עשרות אזרחים חפים מפשע, עוררה זעם בעולם. הוא הבטיח שרק הוא יביא שלום ויצא למבצע צבאי ארוך, עמד על המרפסת בכיכר רבין והקים ממשלת אחדות. לשרון מיוחסת האמירה המפורסמת על הגלגל הענק הפוליטי - והוא הכיר היטב את כל חלקי המעגל. אם כך, כיצד יש לספר את סיפורו של איש כה שנוי במחלוקת, והאם ניתן להציגו בכל זאת כדמות ממלכתית?
על המשימה הופקד הבמאי המנוסה לוי זיני, מי שכבר חקר בעבר ראש ממשלה מהימין שעשה פניית פרסה אידיאולוגית בסדרה "ימי בגין". הסדרה ההיא בחרה בנתיב מקורי מאוד, כשחרגה מהפוליטיקה וניסתה מדי פעם להציג לצידה גם את השינויים שחלו בחברה הישראלית באותו זמן. את מה שסגר שם זיני עם האיש שהלך הביתה אחרי היציאה למלחמת לבנון, הוא המשיך עכשיו עם שר הביטחון שנתפס כאחראי למחדל.
יש דמיון מסוים בין שתי הסדרות: בעוד שרשמית כל אחת מהן מתמקדת רק בשנים שכל אחד ממנהיגי הימין עמד בראשות הממשלה, גם כאן הולך זיני קדימה ואחורה בזמנים, מסביר תחנות פוליטיות בראי הביוגרפיה. ואולם, הפעם הבמאי ויתר על הסיפורים החברתיים והתרבותיים שהופיעו בסדרה הקודמת, לטובת מסגרת מצומצמת יותר: זאת אפילו לא בדיוק ביוגרפיה פוליטית, אלא ביטחונית-מדינית כמעט לחלוטין.
במוקד הסיפור - חידה: איך שרון, סדין אדום עבור חלק ניכר מהשמאל הישראלי, האיש מאחורי הביקור הפרובוקטיבי בהר הבית, האיש שנבחר לפי מקורביו כי היה "הבריון עם המקל" ושתיעוד בסדרה מראה אישה אומרת לו ש"הוא יודע לעשות מלחמה" - מצא את עצמו בשיא כוחו הפוליטי בהתנגשות עוצמתית דווקא עם תומכיו מהימין הקשה, מקדם תהליך מדיני שנוי במחלוקת ומפנה התנחלויות בתכנית ההתנתקות. באמצע - שנים איומות, האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן, ובסוף - אשפוז שממנו לא חזר לעצמו.
כך, שרון כביכול נע בין שני קטבים של מלחמה ושלום, ובשני המקרים תוך קבלת החלטות עקשנית ונחרצת, גם כשהמשמעות הייתה לעתים אכזרית. תשובה חד-משמעית לחידה, לבד מהתפכחות, קשה לספק. האם בכלל היה כאן שינוי אמיתי, או שמדובר בשתי פנים של אותו המטבע? כך או כך, השאלה נשארת פתוחה.
מה נשאר אחרי 15 שנה?
לצורך המהלך הזה זיני נעזר בתחקיר משובח, קטעי ארכיון מרתקים, ובהרבה ראשים מדברים: שורת מקורבים כגלעד שרון ואנשי פורום החווה, כמה עיתונאים, ומיעוט של יריבים: אריה אלדד, אפי איתם, ואחמד טיבי כנציג פלסטיני. יריביו של שרון מהשמאל הציוני לא נמצאים כאן, באורח אירוני, וגם לא ממש בני בריתו הפוליטיים. אישה אחת בלבד - ציפי לבני - מרואיינת לפרק זמן קצר, לאורך כל הסדרה.
הסדרה מקיפה את הקדנציה של שרון, במידה של סלחנות אך לא בלי ביקורת, ומדגישה מטענים שליוו והובילו אותו ברגעים מכריעים. בכמה רגעי מפתח, כמו למשל החזרה על הניסיון להחליף את מנהיגי האויב - היא מגיעה לתובנות מרתקות על האופן שבו ההיסטוריה הישראלית קצרת הזיכרון חוזרת על עצמה כטרגדיה וכפארסה לסירוגין, כמאמר הקלישאה. זאת התרומה העיקרית של הסדרה, שמחדשת מעט בתחומים אחרים.
ככלל, שרון משתקף בסדרה כאיש שחשב על עצמו כמי שנמצא במלחמה כל חייו, שנמנע מלהכות על חטא, ובאופן כללי כאדם חסר מעצורים. "שרון" מזכירה גם שהדיון הפוליטי בישראל תמיד היה יצרי, אלים ומפלג, ושלא בטוח שהגעגוע הישראלי ל"שבת אחים גם יחד" הוא סנטימנט שמבוסס מבחינה היסטורית.
יחד עם זאת, הסדרה סובלת גם מכמה בעיות. קודם כל, המבנה של "שרון" מבולגן מאוד. המעבר קדימה ואחורה ערוך באופן מבלבל למדי, וגם החלוקה לפרקים אינה לגמרי סדורה, וכוללת חזרות מיותרות.
חשוב יותר הוא רוחב היריעה. היבטים שאינם מן התחום המדיני והביטחוני, כאמור, חסרים מאוד בתמונה הגדולה. דרכו הפוליטית בין 1982 ל-2000 גם היא כמעט אינה על הפרק. אבל מה שבאמת חסר הוא מבט-על, בדיעבד, על מורשת שרון היום. למרות ההתפרסות בזמן, רק בסופה הסדרה מרשה לעצמה להרהר על כך ממרחק השנים, ובקצרה.
חשוב לשאול לא רק מה עבר על שרון בין העלייה להר הבית לנסיגה מרצועת עזה, אלא גם מה קרה לנו אז ומאז. כשמדובר בדמות כה שנויה במחלוקת, מוטב היה להקדיש נפח נרחב יותר לשאלה מה הותיר שרון אחריו, פוליטית, מדינית, ביטחונית, מוסרית ובכלל. החלק הרביעי, החסר, שמבהיר כיצד דרכו של שרון והשנים ההן בכלל עיצבו את הפוליטיקה הישראלית והשסעים בתוכה בשנים הבאות, ומה הוא מייצג עבור ישראלים כיום, יכול היה להיות החלק הכי חשוב בה. 15 שנה מאז סיים את תפקידו ההיסטורי, הגיע הזמן להביט מלמעלה ובאופן מפוכח במראה השבורה, ולהתמודד עם השלכותיה - לטוב ולרע.