אני מודה שעד לא מזמן לא ממש הבנתי את ילידי שנות ה-90. התת-דור הזה, שלא מספיק רחוק ממני כרונולוגית כדי שארגיש כלפיו חמלה אימהית מחד, אבל מספיק רחוק כדי לגרום לי להרגיש פגת תוקף - היה תקוע לי באיזה אמצע לא מתעכל. לא להקיא ולא לבלוע. כל זה נחלת העבר עכשיו, אבל. והכול בזכות שלוש החברות החדשות שלי, סאטון, קאט וטייני ג'יין.
אם השמות האלה לא מוכרים לכם, זה רק בגלל שעדיין לא צפיתם בסדרה "The Bold Type" - שבעברית נקראת משום מה "עושות כותרות". טעות שאפשר וכדאי לתקן בקלות (הצפייה, לא השם). שלוש הנשים הצעירות האלה (20 ומשהו) חיות בניו יורק, עובדות יחד במגזין "סקרלט" - ה"לאשה" של מנהטן, ונהנות מהחיים פוסט עידן המי טו, על כל מה שיש להם להציע: החל מהעצמה נשית, פלואידיות מינית, וכלה בפחמימות. בהתחלה זה יזכיר לכם את "אמילי בפריז", אבל הן הרבה פחות בלתי. סמכו עלי.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
ביקום המילניאלי של "עושות כותרות", לקיחת סיכונים כמעט תמיד משתלמת. נשים מסוגלות לקיים קשרים עם נשים אחרות בלי להתקטנן ולהתחשבן (ואפילו בלי לריב על בנים), עיתונאיות צעירות יכולות לכתוב על פוליטיקה סביבתית יום אחד ועל טיפול פנים לישבן ביום אחר, ובהמשך של אותו שבוע להיות מוזמנות לשבת בפאנל בנושא "קולות צעירים בסיקור פוליטי". אפשר לנהל רומן עם חבר במועצת המנהלים שאין בו את יחסי הכוחות השבלוניים של גבר מבוגר וחזק ואישה צעירה וחסרת ניסיון. וההפתעה הכי בדיונית: על כל האופן ספייס הפוטוגני הזה מנצחת עורכת ראשית בסגנון אנה וינטור, אבל עם טוויסט של לב זהב ורצון אמיתי לעזור לנשים צעירות ומוכשרות להתקדם מקצועית.
הצפייה בפרקים הראשונים (לסדרה ארבע עונות, כולן זמינות ב-yes ובנטפליקס) הרגישה לי לא טבעית בהתחלה. משהו בעולם הזה שבו הכל נורא סבבה כל הזמן, ובמיוחד זה שהבוסית כל כך נחמדה ומכילה, הרגיש משונה נורא. כל הזמן חיכיתי שמישהי שם כבר תגלה שבוגדים בה, תפוטר או שיגנבו לה את הקרדיט על כתבת הבאט פיישלז. כל פרק שבו הבנות גלגלו את הקוביות של החיים ושוב יצא להן שש שש פרם את עצביי ואת סבלנותי. אבל איפשהו לתוך אמצע העונה הראשונה משהו בי פשוט נרגע והתמסר למציאות המילניאלית המתוקה הזאת (אני עכשיו בעונה השנייה, כך שיש לי עוד די הרבה פרקים לפני. וגם זה חלק מהכיף. זה לא נגמר אחרי 8 או 10 פרקים ולא צריך להתקמצן על הבינג').
עכשיו כשאני חושבת על זה, יכול להיות שקו פרשת המים שלי היה הפרק שבו קאט מפשילה שרוולים ומחלצת את ביצת היוני שנתקעה לג'יין בנרתיק, במסגרת תחקיר העומק שלה לכתבת "אל תשפטו אותי: אבל מעולם לא חוויתי אורגזמה" שלה. זוזו הצדה כריסטינה יאנג ומרדית' גריי, עם ה-you're my person שלכן - דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. עד שלא הוצאתן למישהי ביצת שיש מהפות, לא ידעתן חברות אמיתית מהי.
בחיים האמיתיים של כולנו הרי יש חברות אמת, שהחזיקו לנו את השיער בשירותים של בר שבו שתינו יותר מדי, שהאזינו ברוב קשב לכל הפרטים בסיפורים שלנו על המריבות עם ההורים ואחר כך עם בני הזוג, ותמיד הייתה להן עצה טובה או לפחות איזה "את כל כך צודקת" מחזק. הן הרימו לנו לפני ריאיון העבודה שהיינו לחוצות טיל ממנו, ושמחו איתנו כשקיבלנו את הג'וב. לחלקנו הייתה זכות לעבוד תחת אנשים שהאמינו בהם, פרגנו להם ודחפו אותם כשהיה צריך. לפעמים ניהלנו מערכות יחסים שכל הנתונים שלהן ניבאו כישלון, אבל הן היו הרבה יותר ממה שהן נראו מבחוץ. הדברים האלה קיימים בחיים של כולנו. אבל על המסך לא ממש קיבלנו אותם. בסדרות קיבלנו בוסים קשוחים ורעים, חברויות שסיכון של משבר קיומי תמיד מרחף מעליהן, ורומנים שחורגים מהשטנץ הגנרי תמיד ייגמרו רע.
מפרק לפרק הן נכנסו לי ללב - סאטון הג'ינג'ית, שנקרעת בין חלומה להיות עורכת אופנה ובין הצורך הפרקטי לפרנסה יציבה, וגם מנהלת רומן און אנד אוף עם ריצ'רד החתיך והמבוגר ממנה ביותר מעשור (וכן, זו לגמרי היא ש"מנהלת" אותו). קאט, מנהלת המדיה החברתית שחולשת על כל הטוויטרים והסנאפצ'אטים, שהיא גם חצי שחורה וגם מגלה פתאום שהיא לסבית, אחרי שהיא מתאהבת במוסלמית (נוט לתסריטאים: בעתיד אולי אפשר לחלק את תגיות ה-Diversity על כמה דמויות, ולא לרכז את כולן על אחת). וג'יין סלואן, עיתונאית צעירה, פמיניסטית ואידיאליסטית עם שאיפות גבוהות וקומה נמוכה (לא באופן חריג מאוד, אך מספיק כדי שהכינוי הנהדר "טייני ג'יין" ידבוק בה).
יחד הן מנסות להפיל את הפטריארכיה בעודן לובשות חולצות בטן ומגפי ירך לעבודה, נלחמות בסלאט שיימינג, פאט שיימינג ובטרולים של האינטרנט מתוך בור הפיקוד שלהן בארון האופנה של המגזין, חמושות באפליקציית בומרנג ובקבוק רוזה. הן לא חסינות מטעויות, אבל כשהן טועות הן תמיד שם אחת בשביל השנייה, ולפעמים גם ג'קלין קרלייל, העורכת הראשית, תגיע עם ג'קט קוטור, מילה טובה וצמצום עיניים רב משמעות. ואני בעדן, וואו כמה שאני בעדן.
אמנם חוויתי משבר קטן כשהבנתי שריצ'רד ה"זקן" שכולם חושבים שלו ולסאטון אין עתיד הוא בן גילי פחות או יותר (אם אגלה בעונה הרביעית שהוא מת "בשיבה טובה" בגיל 42 אני מאוד אכעס!), אבל כמו ג'קלין, גם אני ניחנתי בתבונה ובניסיון החיים שמאפשר לי למחול להן על טעויות של משובת נעורים. לא היה לי קל להתחיל, אבל וואנס זה קרה, קשה להפסיק לאהוב את הבנות של הבולד טייפ ואת חבריהן לדור ה-Y. הם אולי לא יודעים להחזיק עבודה יותר מארבעה חודשים, אבל הם כמעט תמיד באים בטוב. הם בעד נשים, בעד גברים, בעד דימוי גוף חיובי, בעד מגוון חברתי ואתני - בגדול, הם פשוט בעד. כמי שמשתייכת לדור שה"נגד" הוא מה שהגדיר אותו, זה מקסים ומבלבל אותי בו זמנית.
הבעיה היחידה שנותרה לי עם הסדרה הזאת היא שעד כמה שהיא נהדרת, ככה היא מטופשת ויש משהו קצת מביך בצפייה בה. האילוץ הזה גורם לי לצפות בה סוג של בהיחבא, כי אני מתפדחת מבעלי. סליחה מראש על ההדרה (מאוד לא אינקלוסיבי ומילניאלי מצדי, אני יודעת), אבל זו לא סדרה שנעים לצפות בה עם בנים. הכי כיף לי לצפות בה מהאייפד במיטה, שם אני לא צריכה להילחם בזוויות הפה שלי שמתעקשות להתרומם לחיוך בכל פעם שמשהו חמוד ומטופש (שוב) קורה על המסך.