אם אתם לא אוכלים דגים, אתם פטורים מצפייה ב-"Seaspiracy". אם אתם אוכלים דגים, הדוקו החדש מבית נטפליקס (ששמו מלחים את המילים ים וקונספירציה) עשוי לשכנע אתכם להימנע ממאכלי ים לתמיד. בתור טבעוני אדוק וחובב סביבה, זה אמור לשמח אותי. בתור עיתונאי, הסרט הזה הצליח לבלבל אותי. הוא מלא במניפולציות, ראיונות מעוותים, צ'רי פיקינג של עובדות ולא מעט אמירות מופרכות. האם המטרה מקדשת את האמצעים? זו שאלה מורכבת, בטח כשמדובר בעניין של חיים ומוות.
אין חדש בקריאה לצמחונות או טבעונות. העובדה שבני אדם יכולים לחיות בלי לצרוך מזון מן החי היא ממש לא גילוי של המאה ה-21. הבחירה הייתה קיימת תמיד, ועכשיו היא פשוט זמינה יותר, בטח בעולם המערבי ששרוי בשפע פריבילגי של מזון מן הצומח. המידע הזמין ברשתות החברתיות עושה את שלו, ונראה שהנושא עולה שוב ושוב לכותרות, וגורם לוויכוחים שנובעים משמרנות, נהנתנות והרבה אינטרסים כלכליים.
אם בעבר הטענה הצמחונית נעה סביב העניין הבריאותי והמוסרי, בשנים האחרונות נכנס חזק לשיח טרנד הקיימות. אם לא השתכנעת להפסיק לאכול בשר בשביל בעלי החיים או בשביל הבריאות שלך, אז לפחות תפסיק לאכול בשר בשביל כדור הארץ. בשביל עצם הקיום של הכוכב הזה, שאנחנו רוצים להוריש לילדים שלנו.
זה התחיל כשהאו"ם פרסם דו"ח מקיף בשם "צלו הארוך של משק החי" בשנת 2006 וקבע שיש לנקוט פעולה מיידית נגד תעשיית המזון מן החי, שאחראית לזיהום הגדול ביותר לסביבה. לפי הדו"ח, משק החי אחראי לפליטת יותר גזי חממה מכל כלי התחבורה בעולם ביחד. כל המכוניות, כל האוטובוסים, כל המטוסים. המסקנה הייתה פשוטה: אפשר לזנוח את הרכב הפרטי, לנסוע רק באופניים, להפריד אשפה, להקפיד על מיחזור ולקנות רק תוצרת מקומית שלא מצריכה ייבוא - ועדיין הנזק שייגרם לסביבה מהתזונה שלנו תהיה בלתי הפיכה לעתיד האנושות.
בזמן שמנהיגי מדינות ומדענים ברחבי העולם החלו להתמודד עם הנתונים המדאיגים, יצרו שני קולנוענים בשם קיפ אנדרסן וקיגן קון את הסרט התיעודי "קאוספירסי" באמצעות מימון המונים. הסרט, שהתבסס בחלקו על הדו"ח של האו"ם, יצא לבדוק למה עמותות למען איכות הסביבה כמו "גרינפיס" נמנעות מלהתייחס להשפעה של תעשיית הבשר על משבר האקלים.
גרסה מעודכנת של הסרט, שהופקה על ידי לאונרדו דיקפריו, הופצה על ידי נטפליקס בשנת 2015 וזכתה לתהודה גדולה. שנתיים לאחר מכן נטפליקס הזמינה מאותו צוות סרט נוסף בשם "מה בשם הבריאות?". הסרט, שהפיק חואקין פיניקס, ניסה לחשוף את הקשר שקיים לכאורה בין תעשיית המזון מן החי לבין חברות תרופות וארגוני הבריאות.
בעוד הסרט הראשון עורר עניין רב וחשף לקהל רחב את ההשפעה ההרסנית של תעשיית המזון מן החי על הסביבה, הסרט השני נתקל בהתנגדות עזה מטעם הקהילה המדעית ובכלל. נראה שבניסיון לקדם את האג'נדה הטבעונית, אנדרסן וקון החליטו לעגל פינות, להוציא נתונים מהקשרם וניסו לבסס קונספירציה שלמה על בסיס עדויות מאוד חלשות. כל זה כמובן לא מנע מנטפליקס להזמין מאנדרסן סרט נוסף, ואף לקדם אותו בהתלהבות.
וכך נולד "Seaspiracy", שעלה בנטפליקס בסוף מרץ והפך מאז לאחד הסרטים המדוברים בענקית הסטרימינג. הסרט מתחיל עם סיפורו של יוצר הסרט, בחור בריטי נחמד בשם עלי טבריזי, שנחשף לכך שפלסטיק פוגע ביונקים ימיים, ומחליט להתנדב בחופי אנגליה במאמץ לנקות את החופים ממוצרי פלסטיק ואף יוצא לצלם סרט בנושא. כמה דקות עוברות, ועלי מגלה שבעוד הוא מנקה את חופי קנט מקופסאות סיגריות ריקות, ביפן צדים לוויתנים ודולפינים "מתחת לרדאר". המשמעות של "מתחת לרדאר" היא שבאופן אישי עלי לא ידע על זה, למרות שמדובר בפיסת מידע שאפשר למצוא בגוגל.
פחות מעשר דקות לתוך הסרט, עלי, שהיה אקטיביסט נלהב בקמפיינים נגד פלסטיק, מצהיר שהוא מוותר על ניקוי חופים ועולה על טיסה ליפן כדי לצלם מקרוב את ציד הלוויתנים בצד השני של העולם. הסרט משנה את הטון ואנחנו זוכים לראות קטעי אקשן שבהם עלי טוען כי הוא נרדף על ידי הרשויות ביפן, אבל איכשהו הוא עדיין מצלם בלי הפרעה את המראות (המזעזעים) של ציד הדולפינים והלוויתנים. בשלב זה, כמעט עשור אחרי הדוקו "בלאקפיש" שחשף את מצב היונקים הימיים בפארקים במערב, הבין עלי סוף סוף את הקשר בין מקומות כמו "סי וורלד" לבין ציד דולפינים. ככל הנראה, גם זה היה "מתחת לרדאר" מבחינתו.
עדיין ביפן, עלי מתחיל לספר לנו על כך שבסין יש שוק גדול לסנפירי כריש. זה לא קשור, אבל אתם יודעים, סינים ויפנים מייצרים ויזואלים די דומים. כאן עלי נחשף לראשונה שבהיעדר פיקוח ואכיפה, בני אדם יעברו על החוק למען רווח אישי. מדובר ללא ספק בגילוי מדהים על הטבע האנושי. חבל שהוא נעשה מזווית ראייה כל כך פריבילגית, שאפילו מפלרטטת עם גזענות נגד כל האוכלוסייה האסייתית בערך (באופן אירוני, רוב הצמחונים והטבעונים בעולם חיים באסיה).
אחד מהמומחים המרואיינים לסרט מספר לעלי שכמעט חצי מהפלסטיק שמצוי בים (זה שבגללו עלי התחיל לעשות את הסרט מלכתחילה) הוא תוצר לוואי של תעשיית הדיג. "להפסיק להשתמש בקשים חד פעמיים כדי להציל את האוקיינוסים זה כמו להפסיק להשתמש בקיסמים כדי להציל את יערות האמזונס", טוען עלי, ובצדק. מצד שני, זה ממש מוזר לראות כיצד עלי, שמתואר בסרט כאובססיבי לכל מה שקשור לים, מגלה את "האמת" הדי ידועה הזאת רק בשלב מאוד מאוחר לתוך יצירת הסרט שלו. מה הדבר הבא שהוא יגלה, שדייגי טונה פוגעים בדולפינים? אה שיט, זה אשכרה הדבר הבא שקורה בסרט.
בהמשך אנחנו לומדים עוד כמה דברים ממש לא חדשים על החשיבות האקולוגית של האוקיינוסים, ובין השאר זוכים לקבל באותיות אדומות גדולות את הטענה שלפיה בשנת 2048 ייגמרו הדגים בים (טענה שהופרכה מזמן על ידי המדענים שערכו את המחקר עצמו). לבסוף, בשלב די מתקדם של הסרט אנחנו זוכים לשמוע את האמת הדי פשוטה: כדי להציל את חייהם של בעלי החיים בים, אנחנו פשוט צריכים להפסיק לאכול אותם. הלוגיקה כל כך פשוטה וברורה מאליה, שלא ברור איך אף אחד לא חשב על זה קודם.
התחושה היא שהסרט מתייחס לצופה כאידיוט שימושי. במקרה הטוב אנחנו אמורים להאמין ש"Seaspiracy" מציג בפנינו אדם שמציג את עצמו כאובססיבי לאוקיינוס ולכל מה שיש בתוכו, אך בפועל לא יודע עליו דבר. במקרה הרע, עושים עלינו מניפולציה. דווקא מרשת כמו נטפליקס שלא מפחדת לזרוק כסף על הפקה איכותית, והיא לא תלויה במפרסמים או ברייטינג, לקבל כזה סרט מוטה עם מינימום של אחריות מדעית זו פשוט בדיחה.
מכאן ועד סוף הסרט נזרקים עלינו בזמן קצר שלל טיעונים בעד הבחירה להימנע מאכילת מאכלי ים. אנחנו לומדים יחד עם עלי שיש לדגים רגשות והם חווים כאב, שתעשיית הדיג בתאילנד משתמשת בעבדים, שהסימון "לא נגרם נזק לדולפינים" על קופסאות טונה פשוט שקרי, שחוות דגים תעשייתיות משווקות דגים חולים לצרכנים. עוד אנחנו מגלים איתו שהסבסוד של תעשיית הדיג באפריקה פוגע בכלכלה המקומית, שזה בכלל לא בריא לאכול דגים כי הם מלאים בכספית ושאר מתכות רעילות, שפקחים שניסו לאכוף את חוקי הדיג מצאו את מותם במסתוריות, ולקינוח אנחנו זוכים לראות מקרוב איך נראה הטבח השנתי בלוויתנים באיי פארו.
קשה לראות את המראות האלה בלי להפוך לשונא אדם. מדובר בפורנו של דם ומוות. האדם הסביר שיראה את הסרט יישבע לעצמו בשלב הזה שהוא לא יאכל יותר דגים לעולם, אחרים גם יהפכו למיזנתרופים ויתפללו למגפה עולמית שתחסל את האנושות שמייצרת מציאות עגומה כל כך.
העניין הוא שהטבח השנתי באיי פארו, שכל כך קשה לצפייה, הוא הדרך "הנכונה" לדוג בלי לפגוע באוקיינוס. בלי פלסטיק. בלי דיג תעשייתי. בלי שחיתות שלטונית. פשוט מושכים לוויתנים לחוף, הורגים אותם בסכין, ומשתמשים בבשר שלהם למאכל. 900 לוויתנים בשנה מתים ומפיקים כמות חלבון שהיו צריכים לשחוט בשבילה אלפי תרנגולות. זה ניואנס חשוב, והזדמנות מצד יוצרי הסרט להזכיר שאין באמת דרך "נכונה" לאכול בעלי חיים. זו אג'נדה ראויה, השאלה היא למה היינו צריכים בכלל את כל הטון הקונספירטיבי מסביב?
מדהים כמה הסרט המדובר הזה לא מחדש בעצם שום דבר. למעשה, כמעט על כל נושא שעולה בסרט כבר נעשה סרט בשנים האחרונות. "הלגונה הסודית" תיעד את ציד הלוויתנים ביפן. "בלאקפיש" חשף את חיי הדולפינים בשבי. את "בעקבות האלמוגים" ו"ים של פלסטיק" שמספר על הפגיעה האקולוגית בים ניתן למצוא בנטפליקס ממש עכשיו. באמזון פריים תוכלו למצוא את "End of the Line" על המחיר של תעשיית הדיג. להבדיל, הסרט החדש והמצליח של נטפליקס מציג אדם חסר כל ידע בנוגע לנושא המדובר. ברצינות, עדיף כבר לקרוא את הערכים בוויקיפדיה בנושא.
וזה מבאס בעיקר בגלל שהסרט כן מציג נושא חשוב, ומכיל כמה קטעים יפים. כך למשל הריאיון עם סילביה ארל. הביולוגית הימית בת ה-85 היא עדיין אחת מהגיבורות הגדולות ביותר של עולם המדע, וההתייחסות שלה לחיי הים כמעט פואטית. ספק אם יש בעולם אוטוריטה גדולה יותר לחיי הים, וכשהיא מספרת לנו על השינויים שעברו על האוקיינוסים ועל ההשפעה האנושית על חיי הים - אנחנו צריכים לשתוק ולהקשיב. ארל, מדענית ותיקה, לא מנסה לעטוף את הדברים שלה בטענות מדעיות אלא בעיקר בהתבוננות ורגש. עניין של ניסיון. הסרט עושה את הדבר ההפוך, כשבבוסריות מעיקה הוא משתמש באמצעים ויזואליים זולים כדי לשכנע שהאמת פשוטה כל כך וחסרת ניואנסים.
המציאות, מה לעשות, מורכבת יותר מכל סרט בנטפליקס. פתחתי את המאמר הזה בכך שהימנעות מאכילת בעלי חיים היא בחירה מוסרית ראויה. כאמור, אני עצמי עשיתי את הבחירה הזאת. אבל מילת המפתח היא "בחירה". הסרט מתעלם מכך שעבור מספר מוערך של שני מיליארד בני אדם בעולם, הבחירה הזאת לא קיימת בכלל. אנשים שמעט החלבון שהם צורכים, אם בכלל, מגיע מהים. אנשים שסובלים מתת תזונה ברמה כזאת שעצם המחשבה על "בחירה" בוויתור על סוגי מזונות היא בלתי נתפסת בעיניהם. לאנשים האלה, שחולקים את כדור הארץ איתנו, הסרט לא מציע פיתרונות.
הניסיון לשכנע את מנויי נטפליקס לקחת אחריות על הצלחת שלהם מצוינת. דיוויד אטנבורו עשה את זה בצורה מעולה בסרט שלו רק לפני מספר חודשים. אבל הבחירה להציג את כל תעשיית הדיג כחלק מקונספירציה עולמית שכוללת בתוכה את ארגוני הסביבה ובעלי החיים שופכת את התינוק עם המים. האם יש בתעשייה הזאת אכזריות ושחיתות? בוודאי. האם צריך לפקח על הנושא ולתקן אותו? חד משמעית. האם הבחירה להימנע מאכילת דגים היא נכונה מוסרית? אני מאמין בכל נפשי שכן. האם נכון לקבוע שהפתרון היחיד לשמירה על האוקיינוסים והסביבה הוא הימנעות מאכילת דגים? כנראה שלא. הבחירה של נטפליקס להציג רק צד אחד בוויכוח המדעי הזה חוטאת לאמת.
כפי שראינו לאחרונה עם סיפורה של אולה קרבצ'נקו טימר, שהוצגה כחשודה בכירה ברציחת תאיר ראדה בסדרה "צל של אמת" על לא עוול בכפיה, אנשים יכולים לפגוע בחפים מפשע גם כשהם מלאים בכוונות הכי נכונות. חמושים באג'נדה שמונעת מהרבה רגש, יוצרי הסדרה ההיא האמינו שרומן זדורוב חף מפשע, והחליטו לעשות הכל כדי להוכיח את זה. באופן דומה, יוצרי "Seaspiracy" שדוגלים בטבעונות כדרך חיים, בנו נרטיב קונספירטיבי שלם שמטרתו לשכנע אתכם להפסיק לאכול דגים. זה חבל, כי בסוף האמת תמיד מתגלה ועלולה להתהפך על היוצרים והאג'נדה החיובית שהם מקדמים. בכל מקרה, הלוואי שכל מי שיכול יפתח את העיניים ויבחר בחמלה. לא צריך שום סרט בנטפליקס בשביל זה.