בחולצה קרועה ומשקפיים שבורים, המציאות המדממת התפרצה לאולפן הסטרילי

באולפנים של יום שישי כולם לבושים בחליפות ועניבות, התספורת עשויה היטב. הכל מצוחצח ונקי כדי לדבר על הפגישות בבלפור והטיולים וסדנאות בריכה לשיקום מנזקי הקורונה. אפילו - ואולי דווקא - גם כדי לדבר על המגפה הכול צריך להיות סטרילי. בהתאם לאחרית ימי הקורונה, אפשר לשוב ולהתפנות לספקולציות על מי יכול באופן תיאורטי לשבת עם מי, או להתמקד בסיפור החשוב ביותר של היום: גבר בן 99, שנשא בתפקיד סמלי בעיקרו, מת מוות טבעי, מבלי שהייתה לעובדת מותו השפעה כלשהי על הציבור הישראלי. ככה הרי מתנהלים חיינו: בין הטלת המנדט החוזרת - לחזרת המנדט הבריטי, או לכל צינור אחר שמספק אסקפיזם בתחפושת של אקטואליה.

בתוך האקלים הנקי-מנותק הזה, הריאיון עם חבר הכנסת עופר כסיף (הרשימה המשותפת) אצל אלמוג בוקר בחדשות 13, היה מטלטל מבחינה טלוויזיונית, ולו מבחינה ויזואלית. כסיף חזר מהפגנה בשכונת שייח ג'ראח בירושלים, כשסרטונים מהזירה מראים כיצד הוא מותקף באלימות משולחת רסן על ידי שוטרים. לצד התיעוד המחריד מהשטח, הוא התייצב במדי קרב: קולו צרוד, משקפיו חצי שבורים, חולצתו הלבנה קרועה לחלוטין, פניו נפוחות למדי. רק לעתים רחוקות ניתן לראות אדם במצב כזה באולפנים הנקיים.

כך פתאום, באמצע החדשות הסטריליות - מגיע מבזק בהול מהמציאות שמתפרצת לאולפן, ויש לה דם ופצעים. באמצע שיחת הסלון הבורגנית על הנסיך פיליפ, או על הממשלה התיאורטית שככל הנראה לא תקום כאן, וכמובן על חזרת הטיסות לארץ (למי שעדיין עני כבר קשה יותר למצוא מקום בסדר היום), החולצה הקרועה של כסיף שברה את המחיצות. היא העלתה נושא בוער באמת כמו אלימות משטרתית על סדר היום, אבל בהיותה בעיה אמיתית, היא גם חשפה כמה סדר היום מלא באייטמים במשקל נוצה.

ניכר שהסיטואציה מוזרה גם לבוקר, שניהל את הריאיון בהגינות עניינית מהולה במבוכה. "קודם כל צריך לומר שהמשקפיים השבורים והחולצה הקרועה זה לא אופנה חדשה, ככה אתה חוזר מההפגנה", אמר לח"כ כסיף. אחר כך הודה שהתמונות פחות מצחיקות, למרות שבסוף הוא בכל זאת התלוצץ איתו על שהוא צריך לקנות משקפיים. אולי מוטב להתלוצץ - בלי שום אירוניה - כי המציאות מבהילה: לחשוב שהאנשים שמופקדים על הסדר מסוגלים להתפרץ כך על בן אדם, כשנראה שהם בבירור לא מאוימים על ידו, זו מחשבה מזעזעת. לחשוב שבשנה האחרונה אלימות משטרתית עלתה שוב ושוב על סדר היום כלפי כמה וכמה מגזרים, זה נורא.

יש גם דרכים אחרות לרכך את האירוע. אפשר לפנות לפיקנטריה הפוליטית, למשל, ובוקר הקפיד לעסוק בכך: כשחברי הכנסת יריב לוין ובצלאל סמוטריץ', ההפוכים מכסיף בעמדותיהם הפוליטיות, מגנים את המעשים, כמעט ואפשר לדמיין את החיבוקים במליאה הסולידרית ולהתמלא באופטימיות. אבל העובדה שכסיף הוא חבר כנסת ויש לו קולגות בעמדות כוח היא הפרט השולי בסיפור, ולא העיקר - והסולידריות לא צריכה להיות רק עם כסיף הנהנה מחסינות, אלא גם עם מפגינים אחרים, מקושרים פחות מכל מגזר שהוא, שנמצאים בסיטואציה דומה.

אחרי חמש דקות, הריאיון מוצה והאייטם הסתיים. אמנם, לחמש דקות ביום שישי בערב אדם בחולצה קרועה ומשקפיים שבורים הזכיר לרגע ביטוי מאוס כמו "החיים עצמם", אבל גם למבזקי המציאות יש, ככלות הכול, זמן אוויר מוגבל. ועכשיו, כמו שאמר בוקר, "במעבר קצת חד, לפינת ההמלצות הטיולים שלנו. והיום חיים קוזניץ באנדרטת החץ השחור, בגבול הרצועה עם ההמלצות לטיולים ביום העצמאות, כולל לא מעט אוכל".