הרצחת וגם התשת: "הנחש" הופכת סיפור מתח על רוצח סדרתי למריחה מביכה

דרמת הפשע של נטפליקס, המתחקה אחר סיפורו של הרוצח הסדרתי צ'ארלס סובארג' והמרדף אחריו, כוללת את כל המרכיבים ליצירה מסקרנת ומותחת. אלא שכאן נכנסת לתמונה עריכה עצלה, כתיבה רעה ומשחק נורא, שהופכים אותה לקהת חושים כמעט כמו האיש שעומד במרכזה

טריילר לסדרה "הנחש" (The Serpent) (נטפליקס)

האבולוציה של ז'אנר הפשע האמיתי מזכירה בהרבה יותר מדמיון מקרי, את זו של הרשתות החברתיות. מה שהחל כצלילה עמוקה לתוך סיפורי זוועה, או לכל הפחות טראומה קשה, התפתח עם סף הריגוש הבלתי אפשרי וקהות החושים לבידור של ממש. רק בפברואר האחרון הפליאו נשות SNL בשיר מבריק על התופעה: הגילטי פלז'ר שאליו אנחנו בורחים בהזדמנות הראשונה שנותרים לבד בבית, כשחלקי גוף מבותרים ומעשי זוועה נצרכים על רקע מולטיטאסקינג של דפדוף בפיד, קיפול כביסה ופייס טיים עם אמא. לא במקרה, אחד הלהיטים הגדולים של השנה שעברה - "טייגר קינג" - הפך במהרה מסיפור על רצח, ניצול והתעללות בבעלי חיים, לאובססיה סביב ג'ו אקזוטיק (עד כדי חיקוי ב"ארץ נהדרת") והופעה של הנמסיס הגדולה שלו, קרול בסקין, ב"רוקדים עם כוכבים" האמריקאית.

העיסוק במה כל זה אומר עלינו שייך לטור אחר, אולי אפילו לסדרה של טורים, אבל התוצאה של האבולוציה הזו היא שסדרות מהז'אנר לא יכולות עוד להסתפק רק בזוועות או במספרי גופות גבוהים. יש להן מחויבות להיות בראש ובראשונה מבדרות, גם אם לא בהכרח במובן המצחיק של המילה: עריכה מהוקצעת ויצירתית, בניית הדמויות השונות - טובות ורעות - באופן שיגרום לנו להתחבר אליהן או לפחות להבין אותן, בניית מתח הדרגתית אבל כזו שלא מרגישה נמרחת, וכמובן שהטובות מכולן יביאו גם את הטוויסט הגדול ממש ברגע השיא. מבלי להיכנס לספוילרים עלילתיים, "הנחש" ("The Serpent") - מיני סדרת פשע/מסתורין/מתח של ה-BBC, שהופקה במשותף עם נטפליקס, שם גם עלתה לאחרונה - נכשלת בכל אחד מהקריטריונים הבידוריים האלה.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

עוד בוואלה!

כל הזמן קורה משהו בסדרה "מי הרג את שרה?", ובכל זאת היא פצצת שעמום

לכתבה המלאה
כימיה לא קיימת. טהאר רחים וג'נה קולמן, "הנחש" (צילום: נטפליקס)

"הנחש" מגוללת את סיפורו של צ'ארלס סובראג' (טהאר רחים, "נביא"), אמן הונאה צרפתי בעל עבר מסתורי, שהציג עצמו כסוחר יהלומים. בין השנים 1963-1976 ארב סובראג' לתיירים מערביים שנעו על מה שכונה "נתיב ההיפים" במדינות דרום אסיה, שדד אותם, רצח אותם וגנב את זהותם תוך שהוא משתמש במסמכיהם כדי לנוע באין מפריע בין מדינות וגבולות. שם הסדרה הוא גם הכינוי שהודבק לסובראג', בשל היכולת להכיש ולחמוק מרשויות החוק השונות, כשהוא מותיר מאחוריו עוד ועוד מקרי רצח בלתי פתירים (אחד מהם של תייר ישראלי, אבוני ג'ייקוב, בהודו, 1976). שותפיו לפשעים היו חברתו, מארי-אנדרה לקלרק (ג'נה קולמן, "דוקטור הו", "ויקטוריה"), מזכירה ממוצא קוויבקי שהכירה את סובראג' במהלך חופשה בהודו ונפלה בקסמו, ואג'יי צאודהורי (אמאש אדירווירה), הודי צעיר ששימש כעושה דברו.

מעשיו של סובראג' היו ככל הנראה נותרים עלומים, אלמלא פקיד אפור וזוטר בשגרירות הולנד בבנגקוק, הרמן קניפנברג (בילי האול), החל להתחקות אחריו בעקבות רצח שני תיירים הולנדים במדינה. כשלצדו בת זוגו, אנגלה (אלי באמבר), מנסים השניים לרתום משטרה מקומית מושחתת ונטולת אמצעים, דיפלומטים ובני ברית נוספים ממכריו של סובראג', כדי לנסות ולעצור אותו.

עוד בוואלה!

למה כוכב "ברידג'רטון" עוזב את הסדרה? הפרטים נחשפים

לכתבה המלאה
שתי אופציות: מבט המום או מבט פתייני. ג'נה קולמן, "הנחש" (צילום: נטפליקס)

כבר כחומר מקור בפני עצמו, "הנחש" היא סיפור מורכב ומסועף במיוחד. היא כוללת שלל מכובד של דמויות, מדינות, קורבנות, היסטוריה אישית, תהפוכות וטוויסטים. אלא שצמד יוצרי הסדרה, התסריטאי ריצ'רד וורלו והבמאי טום שנקלנד, החליטו שכל אלה לא מספיקים להם. וכך, ממש למן הפרק הראשון, "הנחש" לוקחת את אחת הקלישאות התסריטאיות המפוקפקות ביותר - קפיצות זמן בליווי כתוביות "כך וכך שבועות/חודשים/שנים אחרי/לפני" - והופכת אותה לדרך חיים. למעשה, הסדרה נראית כאילו מישהו פשוט זרק את חומרי הצילום בחדר העריכה באופן רנדומלי, והחליט שהאתגר שלו הוא לחבר בין הסצנות השונות - ויהי מה.

עוד לפני שמתחילים לדבר על כל פרט אחר בסדרה, הגישה הסיפורית המתסכלת הזאת גודעת כל סיכוי שלה לייצר מומנטום או חיבור רגשי כלשהו. לא רק שבחלקים רבים תמצאו את עצמכם תוהים "רגע, באיזו שנה אנחנו עכשיו?", היכולת לייצר קוהרנטיות כלשהי בין חלקי הסיפור השונים, הופכת כמעט בלתי אפשרית. המשמעות היא ש"הנחש" למעשה מכריחה את צופיה לנוע בין רצח רנדומלי אחד לאחר, עוד מטיילת כאן ועוד זוג שם, כולם נראים דומים למדי זה לזה, כמעט כולם נטולי כל סיפור רקע משמעותי, לפני שמונה שנים ואז שלוש שנים מאוחר יותר, בבנגקוק או בנפאל. הכל נראה קהה חושים ונטול חשיבות כמו השיר של בנות SNL. ואם למעשי הזוועה אין כל קונטקסט הם הופכים גם הרבה פחות מזעזעים, בוודאי כשכל אחד משמונת הפרקים אורך שעה תמימה ומלאה בהתנהלות הנוראית הזאת.

עוד בוואלה!

סדרות חדשות: גבורת-על ריאליסטית אך מופרכת, שיחות כושלות ומיניות נעורים

לכתבה המלאה
תודה עליהם. "הנחש" (צילום: נטפליקס)

על שכבת הבסיס המתישה הזו, מניחה "הנחש" רבדים של מבטאים נוראים, משחק בינוני עד מביך וכתיבה מעליבה. הדרך הטובה ביותר להמחיש את הטון של הסדרה היא מפגש בין טלנובלה טורקית לסרט הודי. אובר-דרמטיות שפוגשת בעשייה זולה, בואכה פארודית. דמויות עוברות במחי דיאלוג בין צרפתית לאנגלית במבטא צרפתי נורא, למרות שאף אחד לא הצטרף לשיחה, אבל מה שצורם במיוחד הוא ההתנהלות הפיזית של הדמויות. רחים בתפקיד הראשי נראה לפרקים כמו פארודיה על "איש קשוח": משקפי ענק, מבטים סתומים והפניות ראש מופרכות שהופכות אותו ממש מגוחך למראה. קולמן, מן העבר השני, נעה בין שתי תגובות עיקריות: מבט המום או מבט פתייני - שניהם מוגזמים ונטולי אמינות לחלוטין. תרומתה לעלילה מסתכמת פחות או יותר בהיותה מקור ליטופים לסובראג', ואף שהיחסים בין השניים אמורים לשחק תפקיד מפתח בעלילה - המשחק הנוראי והכימיה הלא קיימת ביניהם, מחסלים כל סיכוי שמשהו בדינמיקה הזו יעניין מישהו.

הצלע המרכזית היחידה שמצילה את הסדרה לפרקים, היא האוול בתפקיד קניפנברג האפור אך האובססיבי למקרה. הזעזוע העמוק שעובר עליו עם ההתוודעות למעשיו של סובראג', לצד האימה שהרוצח מטיל עליו, מייצרים דמות מעניינת ומתפתחת, שמצליחה לשאת על גבה את רגעי המתח המעטים שהסדרה מספקת. כל אלה הם כמובן מעט מאוד, אבל יש בכך הצצה למה "הנחש" הייתה יכולה להיות אילו גיבוריה היו זוכים למעט השקעה מצד יוצריה. בידיים של יוצר כמו דיוויד פינצ'ר, אלו חומרים שהיו יכולים להפוך בקלות ל"זודיאק". עד שהסדרה מגיעה לעסוק בעברו של סובראג' בסיומה, הוא כבר כל כך מאוס ובלתי מסקרן, עד שנסיבות חייו מותירות השפעה אפסית. משהו שניתן היה לפתור בקלות עם בנייה נכונה יותר של קו העלילה שלו.

עוד בוואלה!

כך "עושות כותרות" עזרה לי להפסיק לפחד וללמוד לאהוב את דור ה-Y

לכתבה המלאה
כמו פארודיה על איש קשוח. טהאר רחים, "הנחש" (צילום: נטפליקס)

לצד חולשותיה הרבות האחרות, "הנחש" גם ארוכה הרבה יתר על המידה - בוודאי בהתחשב בהשקעה המינימלית שלה במערכות יחסים ובהעמקה בדמויות. כך, למשל, בשום שלב לא מוסבר לנו מה מקור הקשר בין אג'יי וסובראג', אף שהסדרה לא מותירה ספק שהוא עמוק ומשמעותי. יחד עם זאת, המקסימום שאנחנו זוכים לו הוא שורות אגביות כמו "עזבתי את המשפחה שלי בשבילך", כדי למלא את החלל. ומכיוון שהדמויות עצמן לא מצליחות לעניין בפני עצמן, והמעשים חוזרים על עצמם באותה דרך פחות או יותר, המרדף אחרי סובראג' הופך ממצוד למרוץ צבים. תחושת הדחיפות אובדת בתוך בליל הזמנים ופרצופי הקורבנות הרנדומליים, והשאלה אם אכן ייפול בסופו של דבר ברשת הופכת פחות ופחות מעניינת ככל שהעלילה מתקדמת.

הרבה כבר נכתב ונאמר על הנטייה של נטפליקס לאגור סדרות ברמה נמוכה, רק כדי למלא את המאגר, ומתוך הנחה שמישהו כבר ימצא אותן מבדרות. ייתכן בהחלט שזה נכון, יכול להיות שיהיו מי שימצאו הנאה באופנת הסבנטיז המוגזמת, במכנסיים הצמודים מדי ובמניירות הבוליוודיות, אך כל אלה לא יהפכו את "הנחש" לסדרה שמצדיקה את זמן המסך שלה. הקטלוג של נטפליקס לבדו מלא באופציות טובות בהרבה הן לחובבי הגילטי פלז'ר והן לחובבי החידות המורכבות והמצוד אחרי הפושעים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully