זה היה הרגע הכי מביך בתולדות טקס המשואות, אבל שירה איסקוב ניצחה גם אותו

לא ברור אם זאת השנה המוזרה שעברה על כל העולם או סתם חלק מהתחביב הלאומי לריב על דברים מטופשים, אבל נראה שבשנת 2021 הגענו לשיא בוויכוחים על נושאים מיותרים. אחד הוויכוחים היותר מטומטמים שהתחוללו במרחב הווירטואלי בשנה האחרונה היה סביב הבחירה בשירה איסקוב להדלקת משואה בטקס יום העצמאות ע"ש מירי רגב בהר הרצל.

חופש הביטוי הוא קדוש, והיו אפילו כמה דעות מאוד רהוטות ומשכנעות נגד הבחירה באיסקוב - ועדיין, למה למען השם שמישהו יטרח בכלל לנסח דעה דווקא נגד בחירה כל כך אנושית ומרגשת במישהי שלא מגיע לה דבר למעט קצת אנרגיות חיוביות וחום אנושי? ניתן רק לקוות שכל אותם אנשים שהתנגדו לבחירה באיסקוב צפו אמש בטקס הממלכתי ואכלו את הכובע שלהם אתמול, לאחר הנאום המרגש שנשאה.

הקהל בבית ובהר הרצל היה צריך לסבול את סרטו של "מר חיסונים" שהופק ככל הנראה בקוריאה הצפונית. הוא סיפר לנו שקרים קבועים על הניצחון הישראלי המרשים על הקורונה, תוך כדי שהוא מבצע מעשה מגונה בדגל ישראל ומתעלם מ-6,000 הישראלים שאיבדו את חייהם בעקבות הניהול המחפיר של המשבר. לאחר מכן כולם נאלצו לחוות את הנאום המשעמם בהיסטוריה מפיו של יריב לוין, הידוע גם בכינויו "יולי אלדשטיין מאלי אקספרס". מרוב כריזמה שנשפכה מהמסך, היה כמעט קשה לשים לב לרגע ההיסטורי (בלי ציניות) בו יו"ר הכנסת נאם בערבית בטקס המשואות.

ואז הגיעו מדליקי המשואות, וכולם היו חמודים ומקסימים ומרוגשים אבל עם כל הכבוד לשלומי שבת ששרד את מחלת הקורונה, הסיפור של שירה איסקוב קריטי יותר, פשוט מכיוון שאין חיסון למגפה שהיא מייצגת בגופה. 99% מהישראלים שנדבקו בקורונה החלימו מהמחלה, בעוד שרוב הנשים שנדקרו באלימות 20 פעמים בסכין עם להב באורך 10 ס"מ לרוב לא זוכות לספר על זה, פשוט כי הן מתות.

בתוך טקס שמלא בחיוביות על גבול ההדחקה וההכחשה, שירה איסקוב, יחד עם עדי גוזי - השכנה שהצילה אותה - בחרו להזכיר מעל הבמה המכובדת שניתנה להן את הנשים שלא יכולות לחגוג את יום העצמאות. גוזי ואיסקוב השיאו את המשואה "לכבודן ולזכרן של כל הנשים שלא זכו שזעקתן תשמע. לכבוד כל מי שזקוקה, ממש עכשיו, לביטחון, לתקווה, לאהבה, ולכוח לצאת החוצה". קולן רעד, והצמרמורת מהצינה הירושלמית עבר דרך המסכים לכל אזרחי ישראל שבחרו להצטרף למשדר. שירה הוסיפה שזה קשה ומפחיד, אבל זה אפשרי. זה היה הרגע הכי חשוב בטקס הזה. מדהים להיזכר שהיו אנשים שרצו למנוע משירה את הבמה הזאת.

אחרי כל הוויכוחים והקלישאות, נותרה מציאות אחת - זאת הייתה שנה מורכבת. למרות כל הדיבורים על "אחווה", "אחדות" ו"ערבות הדדית", בפועל עברנו תקופה של פילוג, פירוד וריחוק, ולא רק בגלל הקורונה. שירה איסקוב ועדי גוזי (ושאר מדליקי המשואות) עזרו לנו להיזכר בצדדים היפים של המדינה, וזה כל כך לא מובן מאליו בימים האלה.

אז היו כאלה שאמרו שמדובר בהאדרת קורבנות או שהדלקת משואה צריכה להיות על מעשים אקטיביים ולא על הישרדות. יכול להיות, אבל למי אכפת? המסר שהעבירו איסקוב וגוזי כל כך אקוטי, שמצדי שיתנו להן גם פרס ספיר, פרס אופיר ואת גביע הטוטו. העיקר שימשיכו לתת השראה ולהדהד את המילים החשובות שלהן. ניתן רק לקוות שאיפשהו בבית המעצר אוהלי קידר בבאר שבע ישב המנוול ש"הפך את שירה למפורסמת" בעל כורחה, וראה איך היא מחייכת. איך היא מתרגשת. איך היא גאה. היא ניצחה. לתפארת מדינת ישראל.

דגי זהב וילדים מתחת לגיל 5 לא זוכרים את זה, אבל פעם טקס המשואות היה נראה אחרת לגמרי. לטוב ולרע. הוא היה מיושן, מאופק וצפוי להחריד. נאומים משמימים, דגלנים מרשימים וזיקוקים מפעימים - ויאללה, הביתה. ואז הגיעה מירי. שרת התרבות לשעבר המציאה מחדש את תפקיד יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים והפכה אותו למארגנת המסיבות הלאומית. לזכותה ייאמר שהיא הפכה את האירוע למאסט סי טי וי. המסיבה הכי טובה בעיר. השרה רגב הוסיפה הרבה גיוון לאירוע, גם מבחינת החומר האנושי של מדליקי המשואות ובעיקר מצד האופי והאווירה באירוע. רגב הוציא את המקל שהיה תקוע עשרות שנים בישבן של הטקס, והרימה את כל האירוע. וזה אחלה. בסופו של דבר, מדובר במסיבת יום הולדת.

מצד שני, מי שמספיק מבוגר בשביל להיזכר איך נראו טקסי יום העצמאות בהר הרצל עד לפני חמש שנים, לא יכול לשים לב לשינוי הגדול שהתרחש בהם. הבולט בהם הוא נוכחותו הפוטוגנית של ראש הממשלה לצד רעייתו. מה שפעם נחשב לטאבו וחריגה בוטה מכללי הטקס, והגיע לשיא בחגיגות ה-70 עם סכסוך פומבי בין נתניהו ליו"ר הכנסת דאז אדלשטיין, הפך למובן מאליו בינתיים.

יהיו מי שישאלו למה בכלל שרת התחבורה אחראית על הטקס הנוצץ ולא שר התרבות הנוכחי, חילי טרופר, שעומד יחד עם רגב בראשות הוועדה המסדרת - אבל מדובר בתמימות קיצונית. הטקס שאמור לפאר את הישגיה של המדינה נחטף על ידי גורמים פוליטיים והפך לתשדיר בחירות ארוך לאדם אחד.

נתניהו לא נבחר לראשות הממשלה מאז שנת 2015. העובדה שהמדינה נגררה לארבע מערכות בחירות בשנתיים (בדרך לחמישית?) לא מפריעה לו, בציניות ונכלוליות שמשום מה ממשיכה להפתיע מישהו, לנצל את הבמה הכי ממלכתית לצרכיו כפי שלא עשה אף ראש ממשלה אחר בהיסטוריה הקצרה והמרשימה של מדינת ישראל.

ב-2018 מבקר המדינה העביר ביקורת חריפה על ההתנהלות של מירי רגב בניהול טקס המשואות. הזמנות שחולקו למקורבים לליכוד, בחירת מדליקי המשואות שנעשתה בצורה לא שקופה ועוד. במקום שהיא תורחק לצמיתות מהטקס, איכשהו גם המעבר שלה למשרד התחבורה, בלב משבר התעופה הגדול בהיסטוריה, לא מנע ממנה להמשיך לעסוק בבימוי הטקס שהפך מאירוע ממלכתי לחינגה פוליטית. למדינה שלנו מגיע יותר ביום חגה, בטח בשנה בה לא היו לנו הרבה סיבות לחגוג.

מנכ"ל של חברה מסחרית אמריקנית (שהמדינה חייבת לה כסף) הוצג על ידי מנחה הטקס כ"אחד הבנים המשפיעים ביותר של העם היהודי", רגע לפני שהוקרן סרטון שנע בין תוכן שיווקי לתעמולת בחירות בוטה. באופן מפתיע, זה לא היה הרגע הכי מביך של הטקס.

כל מה שמופרע, מופרך ומוטרף במדינה הוצג על המסך בפריים אחד כשחיילים הציגו תרגילי סדר שמדמים הזרקה של שני חיסונים נגד קורונה. המיליטריזם שכבר היינו מורגלים אליו הוחלף בפייזריזם פאלי למהדרין. המפגן האירוטי-ביזארי היה כל כך בוטה, כל כך חסר תחכום, כל כך פורנוגרפי, עד שהוא כמעט הפך למבדר. רק כמעט.

כולנו ידענו שהוא יגיע, הרגע שנראה כאילו מיטב חיילנו יוצרים תנועה של משגל נסוג, ובכל זאת הוא הצליח להכות בתדהמה. לא ייאמן שמישהו אישר את הבושה הזאת. זה היה הרגע הכי מביך בתולדות הטקס המסורתי. שזה די מדהים, כשנזכרים שרק לפני חמש שנים (בטקס הראשון של מירי רגב) חיילי צה"ל הציגו במהלך תרגילי הסדר את הסיסמא הנאצית: "עם אחד, מדינה אחת".