בדיעבד מגיע להן פרגון: הסדרות הישראליות הנפלאות שפוספסו בזמן אמת

הטלוויזיה הישראלית מעוררת בנו רגשות מעורבים. ב-73 שנותיה צמחה כאן תעשיית טלוויזיה מפוארת, דבר שאינו מובן מאליו באמצע השממה של המזרח התיכון. התעשייה הזאת הולידה מאות הצלחות, יש בה נכסי צאן ברזל תרבותיים כמו "החמישייה הקאמרית" ו"שבתות וחגים", פורמטים שנמכרו לחו"ל ("הכספת", "הכוכב הבא") ואפילו סדרות שמשודרות למיליונים בשפת המקור ("פאודה", "שטיסל"). לצד כל הטוב הזה, אנחנו חיים בתחושה תמידית שהטלוויזיה שלנו לא טובה מספיק, שהיא "ליד". השפע שמגיע אלינו מחו"ל גורם לנו לחשוב שנדפקנו, ש"שם" פותחים את הטלוויזיה והתוכן האיכותי נשפך מהמסך, בעוד אצלנו כל מה שמקבלים זה מיקס בין פנים חמורות סבר של מגישת חדשות ובשלנים שעובדים על מנה של דג ברוטב אפרסמון.

האמת היא שלצד הביקורת המוצדקת על ריבוי החדשות והריאליטי, תעשיית הטלוויזיה הישראלית מקפידה לייצר תכנים איכותיים כל העת, אך מרוב השפע וריבוי הערוצים אנחנו לא נחשפים אליהם. לכבוד יום העצמאות חזרנו אחורה אל הסדרות שנוצרו כאן בעשרים השנים האחרונות וזכו בזמן אמת להתעלמות ו/או ביקורות שליליות, אבל בדיעבד התבררו כהברקה ששווה לראות. חלקן ("מקום לדאגה", "אבודים באפריקה") התבגרו מצוין ומחזיקות מסך מעולה עד היום. על אחרות ("פיק אפ", "ג'וני") ניתן כבר לראות את סימני הזמן אך הן עדיין מצחיקות, בועטות וחכמות, בטח הרבה יותר מכפי שניתן להן קרדיט בזמן שידורן המקורי. אומרים שפרגון היא מילה שקיימת רק בשפה העברית, אז לכבוד היום הכי ישראלי בשנה - קבלו את מצעד הסדרות שלא זכו לפרגון בזמן אמת והגיע הזמן שגם הן ייהנו מקצת חסד.

לשלל הכתבות המיוחדות שלנו ליום העצמאות ה-73 - לחצו כאן

זהו סיפורם של עיראקית דעתנית בשם דוריס מועלם ובנה הגיי נאג'י (ג'וני) שחיים בשכנות זו לזה בבניין דירות ברמת גן. היא - דעתנית, שתלטנית, מינית, וולגארית ועצלה. הוא - עדין, שברירי, פנטזיונר ושאפתן. שניהם לא מסוגלים להיות באותו החדר יותר משתי דקות בלי לריב, אבל גם לא מצליחים באמת להתרחק אחד מהשנייה יותר מדי. זוהי נקודת המוצא של הסיטקום "ג'וני" ששודר בזכיינית ערוץ 2 "טלעד" לפני כמעט 20 שנה, ונוצר על ידי השחקנים הראשיים שלו, איציק כהן ויונתן קוניאק.

כבר בזמן אמת השידור של "ג'וני" בערוץ 2 נחשב לבחירה לא מובנת מאליה. נכון, אנחנו מדברים על השנים שאחרי הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון (היא גם התארחה בסדרה), ובמדינה שכבר ראתה ייצוגים להט"בים חיוביים על המסך, אבל קומדיית מיינסטרים בשעה שאחרי החדשות עם מלכת דראג ובחור גיי? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אם כך לא מפתיע ש"ג'וני" לא שרדה יותר מעונה אחת, למרות שצברה לעצמה עדת מעריצים קטנה שהתאהבה בשנינות שהצליחה לשלב בין הומור עדתי, מיני ופוליטי, והכל באריזה קלילה וצבעונית. רוזינה קמבוס המנוחה גילמה בה את פרידה - החברה הטובה של דוריס שברחה לישראל ממשטר צ'אושסקו ברומניה ביחד עם אמה (בגילומה של דוידה קרול ז"ל), וסיפקה לסדרה רובד נוסף של הומור שהיו שראו בו פוגעני כלפי עולים, אך בעצם צחק עלינו ה"צברים".

למרות השנים שעברו והעובדה שזכתה לעונה אחת בלבד, "ג'וני" נותרה זיכרון מתוק על ידי מי שראו אותה בזמן אמת והתאהבו באווירת הקאמפ הכל כך מיוחדת שלה. בשנה שעברה היא זכתה לשידור נוסף בערוץ 24 המחודש, וצפייה בפרקים שלה הוכיחה שלא מעט מהפאנצ'ים עדיין עובדים, בהנחה שאתם עדיין מסוגלים להכיל צחוקים מוקלטים. בתקופה שבה הערוצים המסחריים מציעים לנו תמהיל הכולל ריאליטי, חדשות ומעט מאוד דרמות (רובן ככולן שמרניות), כיף להיזכר בערגה בשנים שבהן לטלוויזיה שלנו היה קצת (הרבה) יותר אומץ.

במילה אחת: ברוריה. בשתי מילים: ברוריה פסקל. הפרסרית של חברת "טראנס", בגילומה של אוולין הגואל, היא מהדמויות הנשיות החזקות והזכורות ביותר שנכתבו למסך הישראלי. פסקל (שגם חזרה בהמשך בסדרה "תנוחי") היא דיווה מהגיהנום, כזאת שמתעמרת בעובדים ומתנהגת מזעזע לנוסעים, אבל תמיד מקפידה לשמור על מדים מגוהצים ושיער נטול קצוות. "פיק אפ", הדרמה הקומית היומית ששודרה בשנותיו הראשונות של ערוץ עשר, נוצרה על ידי יונתן קוניאק, אבנר ברנהיימר ומיכל קופר-קורן ועסקה בעולמם של הדיילים, הטייסים והנוסעים בחברת התעופה הבדיונית "טראנס".

הליהוק היה אקלקטי ומלבד הגואל כלל גם את ששי קשת כשלמה צוקרמן, הבעלים של "טראנס" יחיאל אלקבץ כטייס בשם הגנרי "עומר שגיא", רבקה מיכאלי כעדה פסקל (אמה של ברוריה שהייתה אפילו מרשעת ממנה), מקס אולארצ'יק (היום מוזיקאי באחת מלהקות הרוק הנחשבות בעולם) שגילם את אדם, בנו של צוקרמן, אביב אלוש כגיל הדייל העבריין, וכמובן בר רפאלי בתפקיד דרמטי ראשון כנועה צוקרמן - דיילת ובתו של הבעלים.

"פיק אפ" קיבלה ביקורות איומות ולא זכתה לרייטינג מרשים, אך בצפייה חוזרת, ועל אף ערכי ההפקה הנמוכים, יש בה המון (המון) הומור עצמי. לא רק עולמם של הדיילים מקבל כאן במה (שנראית אחרי שנת קורונה אירונית למדי), אלא גם אנחנו הישראלים, במיוחד החברה הגבוהה שמתוארת כאן כניהיליסטית וחסרת עכבות. יותר מכל, "פיק אפ" הייתה בדיוק מה שהיה עליה להיות - סדרה יומית קלילה, צבעונית ומודעת לעצמה, שהכניסה דרך הבדיחות שלה גם לא מעט חיצים של ביקורת.

צפו כאן

כלב קטן עם כובע ליצן עומד על שטיח אדום ומאחוריו קיר מטונף, בעיניו מבט מבוהל, ברקע נשמעת מוזיקה מלחיצה המשלבת נעימה קלאסית ודיסטורשן, הכלב נע בחוסר נוחות ורוצה לצאת מהפריים עד שגבר מגודל נכנס ומניח אותו בגסות בחזרה במקום. הסצנה הזאת, מטרידה ועוכרת שלווה עד אימה, היא רק הפתיח של "מקום לדאגה", תוכנית הסאטירה האפלה ששודרה בערוץ עשר המנוח בין השנים 2008 ו-2009. כבר משנותיה הראשונות הקפידה הטלוויזיה הישראלית לשלב תוכניות מערכונים בלוח השידורים ("ניקוי ראש" המופתית בערוץ הראשון). הרי קשה לדמיין מקום שזקוק יותר להפוגה קומית מאשר מדינת ישראל. בכל זאת, "מקום לדאגה" שיצרו ימי ויסלר, רנן מוסינזון, עודד סמו ומעיין בלום, לא דומה לשום תוכנית סאטירה אחרת ששודרה כאן. היא הכל חוץ מהפוגה, וגם לגבי הקומדיה שבה אפשר להתווכח.

חלק נכבד מהסדרות ברשימה אפשר לתאר ככאלה שהקדימו את זמנן, אך זה לא המצב של "מקום לדאגה", תוכנית שגם היום, בעולם שראה מגפה עולמית, מהומות בגבעת הקפיטול ונאומים של אסנת מארק בכנסת, קשה להבין איך שודרה בערוץ מסחרי. פדופיליה, נכויות קשות, סקס בוטה והרבה מאוד מוות, אלה רק חלק מהחומרים שמהם נכתבו המערכונים בתוכנית. חלקם ארכו שניות בודדות, אחרים נמשכו בכוונה גם הרבה אחרי שהפואנטה הובנה (שלא לדבר אלה שהיו נטולי כל פואנטה). "מקום לדאגה" ניהלה דיאלוג עם המקומות הכי מכוערים של הנפש האנושית, עד כדי כך שאם צפיתם בה עם אנשים נוספים, הייתם צריכים לפעמים לבחון את הסביבה ולראות שזה בסדר לצחוק. בכל זאת - אף אחד לא רוצה שיחשבו שהוא הסוטה היחיד בחדר.

מעיין בלום, שרון שטרק, עודד סמו ואילנית בן יעקב - כולם שחקנים דרמטיים וקומיים מצוינים - גילמו בה שלל דמויות, רובן לא חזר ביותר ממערכון אחד. האיפור והתלבושות היו לרוב מרושלים למדי אבל ההגשה הייתה תמיד מדויקת, כזו שידעה להשאיר את הצופה עם פה פעור. לכאורה היה מדובר בתוכנית שהמבקרים היו אמורים להתעלף ממנה והקהל היה צריך לשנוא, אך האמת היא שגם בקרב המבקרים היא זכתה לביקורות צוננות למדי (אלון הדר הגדיר אותה כ"בנאלית" בביקורת שהתפרסמה בזמנו במעריב).

אלה שהתאהבו ב"מקום" היו מוכנים להישבע שהיא הדבר הכי טוב שהיה כאן, אך הם היו מעטים למדי. בראיון שהעניקו סמו ובלום לרחלי רוטנר במגזין רייטינג, הם נשאלו אם הם לא חוששים שההומור המורבידי שלה ימנע ממנה להגיע לאנשים. על כך השיב סמו: "אני מאמין שאם יצירה היא ברמה מספיק טובה, יימצא לה הקהל שיאהב אותה ויתחבר אליה. יש מספיק אנשים שרוצים לראות דברים טובים". ההערכה שלו הייתה נאיבית ואופטימית (בניגוד מוחלט לתוכנית עצמה), ו"מקום לדאגה" בוטלה לאחר שתי עונות (החידוש לעונה נוספת היה גם הוא הפתעה). כיום אין אפילו ספריית VOD מסודרת שבה ניתן לצפות בה. למעשה, את הפרק הראשון אפשר למצוא רק בעמוד היוטיוב ששייך לעודד סמו עצמו.

הפרק הזה, שמתחיל בריאיון עבודה קצר של המאבטח שליווה את יצחק רבין וממשיך במערכון של שני ילדים המתחרים למי יש אבא גיבור יותר עד שמתברר שלאחד מהם יש אבא בכיסא גלגלים, הוא עד היום מרגעי ההומור החריפים והייחודיים שידעה הטלוויזיה בישראל. קשה להאמין שאם "מקום לדאגה" הייתה חוזרת לשידור היום היא הייתה הופכת להצלחה. בכל זאת, החברה שלנו לא הפכה לסובלנית יותר. אפשר רק לקוות שיהיה מקום מסודר שבו אפשר יהיה לצפות בכל הפרקים שלה וליהנות, גם אם זה לבד בחושך.

אם יש משהו שלא היה חסר ב"דני הוליווד" זאת יומרה (והרבה ממנה). אני מתכוון לזה בקטע טוב כמובן. הדרמה היומית המוזיקלית שהפיקו ל-yes אורי גרוס, יואב צפיר, טל טלמור ו"טדי הפקות", הביאה למסך עלילה המשלבת בין רוח האהבה החופשית של הסיקסטיז, מחאה על הניוון התרבותי העכשווי, מסע בזמן, ואת כל זה עוד ניסו לדחוס שם לכ-100 פרקים בעונה.

אחרי ההצלחה האדירה של "השיר שלנו" היה ברור שרן דנקר הוא כוכב ענק שצריך להכות על הברזל בעודו חם. "דני הוליווד" הייתה אמורה להיות הדרמה היומית שתעשה בדיוק את זה (בימים שלפני הטיקטוק, דרמות יומיות היו ה-דבר), ואפילו בלי צורך ברכילויות רומנטיות מאחורי הקלעים. דנקר לא היה שם לבד כמובן. לתפקיד המושא הרומנטי, במאית דוקומנטרית תל אביבית וקצת פלצנית, לוהקה גאיה טראוב, והקאסט התהדר בשמות גדולים כמו אריה מוסקונה, גילה אלמגור, תומר שרון, שני כהן, רומי אבולעפיה, שירה קצנלנבוגן ועוד.

"דני הוליווד" הייתה כאמור פרויקט שאפתני בכל קנה מידה. גם אם הייתה מופקת כסדרת כבלים אמריקנית עתירת תקציב (ורשת The CW אכן קנתה אותה לפיילוט בשם "Joey Dakota" שלא זכה להמשיך), היה קשה מאוד לקשור בין כל קצוות העלילה שלה ולהביא למסך מוצר מלוטש. כשקוראים את תקציר העלילה רק מתחילים להבין עד כמה זה היה מסובך: במרכזה ניצב דני הוליווד (דנקר) מי שהיה כוכב פופ ענק בשנות השישים של המאה הקודמת ומצא את מותו באופן מסתורי. הסדרה מתחילה כאשר דניאלה לוין (טראוב) - במאית דוקומנטרית בהווה, מחליטה לעשות סרט על חייו ולנסות לפתור את חידת מותו. כאשר היא מגלה במקרה מזוודה שהיא גם מכונת זמן, היא מגיעה עם חבריה לשנות השישים, שם היא פוגשת בדני. החורים בעלילה היו גדולים, הרפרנסים היו לא מדויקים מבחינת השנים (במיוחד בעונה השנייה, שהתרחשה בשנות השמונים) והתפאורה לא הייתה יוקרתית (בלשון המעטה) אך "דני הוליווד" הייתה עדיין כמה רמות מעל הדרמות היומיות הרגילות בזכות יצירתיות, פאן והרבה מאוד ייחוד.

בדיעבד "אבודים באפריקה" הייתה צריכה להפוך ללהיט. כזה שהמבקרים משתגעים עליו והקהל ממתין לפרק חדש שלו כדי לדבר עליו במשרד, ממש כמו "חזרות". בפועל, הקומדיה שיצרו אילן שפלר, איתי רייכר ויובל שפרמן ל-yes, נותרה במשך שנים ארוכות כפנינה למביני עניין, ורק בשנים האחרונות מורגש שהיא זוכה לאזכורים כאחת הסדרות הישראליות הטובות שנוצרו כאן.

חמישה פרקים בלבד יש ב"אבודים באפריקה", רובם הגדול צולם באוגנדה וליווה את צילומי הקטלוג של חברת האופנה "האני". אודי וקסלר (צחי גראד) הוא הבעלים תאב הבצע והאגרסיבי של החברה, שטס ללוקיישן באפריקה ביחד עם בנו אהרון (מעיין בלום הנפלא) וצוות שכולל צלם (אורי פפר) אנשי סטיילינג (מושיק גלאמין בתפקיד חייו ויובל רז), ארט דיירקטורית נוירוטית (שרון שטרק) ואת שני הטאלנטים של החברה: צליל ויניב (רותם סלע ועידן רפאל חביב).

שפלר ורייכר, שכתבו יחד באותה התקופה גם ל"ארץ נהדרת", הצליחו להביא ל"אבודים באפריקה" כמות לא הגיונית של פאנצ'ים קורעים מצחוק, הומור סלפסטיק המפגיש בין תרבויות - זכור במיוחד הרגע שבו הסטייליסט (גלאמין) עומד לקבל טיפול מרופא אליל מקומי - ובעיקר המון ביקורת על תעשיית האופנה והפרסום.

בראיון שהעניקו לוואלה! תרבות עם עליית הסדרה, סיפרו היוצרים כי "אבודים באפריקה" נכתבה בהתבסס על שנים של חוויות שלהם כקופירייטרים במשרדי פרסום. העובדה שהסיטואציות שמתוארות בה התרחשו במציאות, באה לידי ביטוי בדיוק של הסצנות. יותר מכל אפשר לתת להם את הקרדיט על תפקיד המשחק המשמעותי הראשון של רותם סלע, שבו הוכיחה כי למרות שלא למדה משחק באופן פורמלי, היא בין השחקניות המדויקות והאמינות על המסך בישראל, כפי שהזכירה ממש לאחרונה גם ב"הטבח". לא רק סלע מופלאה כאן, גם עידן רפאל חביב עושה עבודה מצוינת כדוגמן הלא מבריק שחושב שהוא דווקא כן ומנסה לגייס את כולם להרפתקה עסקית מפוקפקת, וכמובן שגם שחקני המשנה היוצרים אנסמבל מושלם.

למרבה הצער, למרות שהייתה מלאה בכוונות טובות, העונה השנייה (שנקראה "אבודים באסיה") לא הצליחה להגיע לאיכויות של העונה הראשונה. כל מה שנותר הוא להתרפק על הרגע הזה בזמן שבו תעשיית האופנה הישראלית זכתה להגיע למסך בגרסה הכי מצחיקה שלה.

בעונתה הראשונה של "בלו נטלי", דרמת המתח של yes, הצליחו אבנר ברנהיימר וגיא סידיס לקחת כמה מהחוליים הקשים ביותר בחברה הישראלית וליצור מהם סדרה סוחפת ומרגשת. מה היה לא היה שם: סחר בנשים, התמכרות לסמים, אלימות, שחיתות מוסדית ועוד - הכל נכתב לכדי עלילת מתח מהודקת שנעה בין מזרח אירופה וחופי אשדוד.

צביקה הדר מגלם בה את גדי - איש עסקים כושל שנאלץ לחבור לעסק היאכטות המשפחתי של אשתו (דפנה דקל) באשדוד. במהרה מתגלה לו שגיסו יוני (יפתח קליין), הצליח להתעשר מהיאכטה הקטנה שלו רק בזכות שיתוף פעולה עם עבריינים שמשתמשים בה לסחר בנשים ממזרח אירופה, הנחטפות לישראל כדי לעסוק בזנות. רועי אסף ואולג לוין גילמו את הבאד גייז, ואלונה איב את יוליה - בחורה צעירה שנחטפת לישראל ביחד עם אחותה, שמתה בנסיבות טרגיות על היאכטה ונזרקת לים.

הכל עבד ב"בלו נטלי". צביקה הדר הוכיח שוב (למי ששכח אותו ב"עפולה אקספרס") שהוא שחקן דרמטי מרגש במיוחד, הכימיה שלו עם יפתח קליין ודפנה דקל הייתה פשוט נפלאה. אבל יותר מכל זה היה הקאסט דובר הרוסית, שכלל את איב, לוין ומאיה גסנר (ג'ני), שהביא למסך ייצוג של ישראל שרובנו לא מכירים, עולם תחתון המתנהל בצללים עם חוקים ונהלים משלו ואווירה של מערב פרוע.

גם במקרה של "בלו נטלי", הפרש שלוש השנים שחלפו בין עונתה הראשונה לשנייה הוכח כבעייתי, והיוצרים לא הצליחו לייצר עוד עלילה סוחפת. בכל זאת, העונה הראשונה של "בלו נטלי" תיזכר כאחת מסדרות המתח הטובות שהיו כאן. חבל רק שמעט מדי אנשים צפו בה.

כמו הרבה סדרות ברשימה, גם "ויקי ואני" נדמית כמעט נאיבית ביחס למציאות הישראלית כיום. הדרמה הקומית שיצר טל מילר ושודרה בסוף ימיו של ערוץ 10 עוסקת בדמותה של ויקי זערור (מגי אזרזר), שרת החינוך החדשה של מפלגת "התקווה", שפוגשת במקרה את דדי (איתי זבולון) בהלוויה של אביה והופכת אותו לכותב הנאומים שלה.

העונה הראשונה והיחידה של "ויקי ואני" מתמקדת בעבודה המשותפת של ויקי ודדי בכנסת. היא - קשוחה ודומיננטית, הוא - מופנם וחולמני. מלבד היחסים ביניהם אנחנו נחשפים גם אל היחסים בתוך המשפחות של השניים. בצד שלה ישי גולן בתפקיד בעלה איתן, אבי דנגור כאחיה מבורך ועינת שרוף כאמא סימונה. בצד שלו - שי אביבי ושירי גולן מגלמים את הוריו.

"ויקי ואני" היא לא סדרה "ענקית", אבל בז'אנר שבו היא פועלת, היא הוכיחה את עצמה כסדרה עם הרבה יותר לב מ"מותק בול באמצע", למשל, שזוכה בימים אלה ללא מעט באזז. אולי זאת העובדה שהיא שודרה בערוץ עשר, אבל נדמה שמלבד מספר מועמדויות בפרסי האקדמיה לטלוויזיה, אף אחד לא זכר את "ויקי", וחבל שכך. מדובר באחד התפקידים היותר טובים של אזרזר, שמצליחה להציג כאן גרסה הרבה יותר מתונה של הדמות שאנחנו רגילים לראות ממנה על המסך, אך עדיין להישאר מלאת עוצמה.

בשונה מ"מותק" או "פולישוק" (את שתיהן כתב כמובן שמואל הספרי), ב"ויקי ואני" אין אמירה ביקורתית מדי על הפוליטיקה הישראלית, בטוח לא אחת שלא שמענו כבר. על כך היא מפצה ביצירת דינמיקה חזקה בין הגיבורים הראשיים שלה, ובבניית מערכות יחסים שמצליחות להיות גרסה מעניינת יותר של המציאות.