"מחוברים" ו"פרויקט משפחות" הן שני צדדים של אותו מטבע - ואחד בוהק יותר מהאחר

    אחרי שנה שבה תקשרנו כולנו דרך מצלמות וחגנו סביב הזום והטלוויזיה, שתי סדרות בוחנות תיעוד אינטנסיבי של התקופה הזאת - "מחוברים" של הוט ו"פרויקט משפחות" של כאן 11. בעוד האחת מתמסרת לידוענים שהתרגלנו לראות על המסך, האחרת היא כל מה שטוב בשידור הציבורי

    נדב מנוחין
    פרומו לסדרה התיעודית "פרויקט משפחות" (כאן 11)

    כבר עכשיו קשה להביט שנה אחורה, על תחילת משבר הקורונה בישראל - ולהאמין. קשה להאמין שעקבנו אחרי מסלול הנסיעה של חולה מספר 32, קשה להאמין שנאסר על משפחות שכולות לעלות לבתי העלמין ביום הזיכרון, קשה להאמין שהתקיים דיון שלם בשאלה איך נכון לשטוף ידיים. חתיכת שנה עברנו כולנו, באמת.

    ובשנה הזאת, שבה תקשרנו כולנו דרך מצלמות, וחגנו סביב הזום והטלוויזיה, ברור שמעניין לבחון תיעוד אינטנסיבי של התקופה הזאת. ואמנם, שני פרויקטים כאלו עלו במקביל: העונה התשיעית של מחוברים בהוט, שמארחת הפעם שמות כמו מיכל אנסקי, לוסי אהריש, עברי לידר, דורין אטיאס ודור רפאלי, ו"פרויקט משפחות" בכאן 11, של היוצר דוד דרעי ("סאלח, פה זה ארץ ישראל") שהעמיד מול המסך עשר משפחות שונות, כל אחת מצד אחר של הישראליות.

    אם בעבר "מחוברים" ידעה לשלב בתוכה דמויות פחות מוכרות, הרי שהפעם היא הלכה לא סתם על סלבריטאים, אלא על כאלה שגם כך מופיעים הרבה על המסך. קשה להתרגש במיוחד מהופעה של אנסקי בימים שבהם משודרת "מאסטר שף" או של לידר, שרק עכשיו הוביל בהוט סדרה דוקומנטרית אחרת. ממילא מדובר באנשים שרובם מודעים מאוד לנוכחות של המצלמה ומרגישים איתה בטבעיות - דווקא לכן יש לתיעוד שלהם אפקט מעט משעמם.

    עוד בוואלה!

    המסדר יימתח להקשב: "המפקדת" צריכה להיות הלהיט הבא של כאן 11

    לכתבה המלאה
    מוכרים מדי. דור רפאלי, דורין אטיאס, עברי לידר, מיכל אנסקי, לוסי אהריש, "מחוברים" (צילום: אוהד רומנו)

    בינתיים, משני הפרקים הראשונים - הזמינים לכל ביוטיוב - הקורונה עצמה נמצאת בשולי הדברים, והדרמות הן אחרות: אנסקי מתמודדת עם השיתוק בפניה; רפאלי - עם כניסת אמו, ציפי רפאלי, לכלא; לידר עם ההורות; אהריש עם ההריון הראשון; ואטיאס, ובכן, עם החיים. בינתיים, היא זו שמתגלה ככוכבת של העונה - מצחיקה, כנה מאוד, לא צפויה, עם יותר סימני שאלה מאחרים.

    גם שאר הסיפורים ראויים, הגיבורים והגיבורות חביבים בסך הכול, וקשה להתכחש לעריכה היעילה שמזמינה את הצופים להמשיך לעוד - אבל מעל הכול מרחפת תחושה די בנאלית, מלאכותית ופלקטית. באופן אירוני, במקום שהסדרה תשדר קרבה ושבירת מחיצות, הצפייה בה מלאת זרות.

    לעומת "מחוברים", נדמה שפרויקט "משפחות" הוא הדבר האמיתי. אמנם, "המפקדת" תפסה את מירב תשומת הלב בשידורי יום העצמאות של כאן 11, אבל "משפחות" היא באמת כל מה שטוב בשידור הציבורי. הסדרה השאפתנית של דרעי, בת שלושה פרקים, היא ניסיון הומניסטי לתאר את השבטים הישראלים לא רק מתוך מריבה, אלא גם מתוך צמיחה. עשר המשפחות המקיפות ישראלים בשלל צורותיהם הן לא רק נציגות של מאבקים, אלא של דרכים לחיות כאן.

    עוד בוואלה!

    בדיעבד מגיע להן פרגון: הסדרות הישראליות הנפלאות שפוספסו בזמן אמת

    לכתבה המלאה
    נציגות של דרכים לחיות כאן ביחד. "פרויקט משפחות" (צילום: אילן בשור)

    דרעי מתמקד בראיונות ובהרהורים קצרים שלו. בפרק הראשון, המקסים, הגיבורים הם הילדים של המשפחות, רובם ככולם התחילו ללכת לבית הספר בשנת הקורונה. הילדים, כך נדמה, קולטים היטב את רחשי הרוח השונים, ומאמצים בעצמם תפיסות פוליטיות, דתיות וחברתיות מסביב. אך בין אם מדובר בילדה המסורתית מירוחם או הילדה הבדואית מאום אל חיראן, יש גם הרבה מאוד במשותף. קשה שלא להתפעל מהחכמה והרגישות של הילדים, כמו גם מהביטחון שלהם. דרעי עצמו מתגלה כמראיין נהדר, שמצליח לדבר איתם בגובה העיניים.

    השיחה הנעימה לא מטשטשת מחלוקות קשות ומחיצות בטון. "משפחות" אינה נאיבית, וברור לה שהכי קרוב שרוב המשפחות שהיא מציגה יתקרבו זו לזה הן כשכנות לסצנות על מסך הטלוויזיה, ולא במציאות. ועדיין, עם כל התסכול שנוטה לאפיין את המפגש בין המגזרים השונים, "משפחות" מוציאה את הצופה מלא אופטימיות מהכוח של שיחה גלויה ושלווה בין אנשים עם רצון טוב, ומהכוח של טלוויזיה טובה לכבד גם גיבורים אלמונים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully