בעוד מלחמות היהודים בישראל הפכו כל כך אינטנסיביות, יש מי שמביט שוב ושוב אל ריכוז היהודים השני בגודלו בעולם, ולו כדי לדמיין אפשרות אחרת. בישראל מתייחסים רוב הזמן ליהדות אמריקה בבוז גלוי: מתנשאים על הרפורמים, מזהירים מ"התבוללות" תוך שימוש בביטוי פוגעני כמו "שואה שקטה", ויש גם כאלו המגלגלים עיניים לנוכח הזיהוי הליברלי של חלק ניכר מיהודי ארצות הברית. ברם, יהדות אמריקה משגשגת, מגוונת, משפיעה על הדיון האמריקני, מככבת בכל ענפי התרבות הפופולרית, וסביב כל אלו מתקיימים חיים יהודיים בגרסה קצת אחרת. זה מה שהקומיקאי גורי אלפי יצא לבחון בסדרה "היהודי החדש" שיצר עבור כאן 11.
אלפי כבר יצר סדרת מסע באמריקה בסוף 2018 ("המסע המטורף של גורי באמריקה"), ששודרה בקשת. בתחילת ינואר 2020, אי אז לפני שהקורונה הגיעה לישראל (כן, זה נדמה כמו לפני ארבע שנים בכיף), שודרה באותו ערוץ גם סדרת כתבות של יונית לוי, אף היא אמריקנולוגית חובבת, שנגעה בשלל סוגיות דומות. אך למרות העיסוק החוזר, נדמה שהיחס בישראל ליהדות האמריקנית, על שלל זרמיה, עדיין נמצא בשלב ילדותי. מה שעבור האמריקנים הוא מובן מאליו - כמו למשל רבה רפורמית שמובילה את הקהילה הכי גדולה בניו יורק, העיר היהודית הגדולה בעולם - בישראל זו עדיין אזוטריה גם עבור חילונים, ולא משנה כמה אותה רבה, אנג'לה בוכדל, התראיינה כבר בכלי תקשורת ישראלים. על כן, כל מבט על יהדות ארצות הברית, לרבות במקרה של "היהודי החדש", מחייב גם התבוננות עצמית במראה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
גם במסע של אלפי, נקודת המוצא מעט בעייתית. קודם כל, כדאי לברר מהו אותו "יהודי חדש". הוא כמובן חדש לאלפי, אבל אינו ממש חדש במובנים אחרים (חלק ניכר מהטיפוסים שהוא מראיין לא מייצגים תופעות מהשנים האחרונות בהכרח). לפי אחד התיאורים שמוצגים בפרק הפותח, זהו יהודי שבוחר לחיות כיהודי, ומחליט בעצמו מה רלוונטי ומה לא בזהות היהודית שלו או שלה - לעומת הישראלי, גם החילוני, שכביכול מקבל את יהדותו כמובנת מאליה ואין לו צורך להנכיח אותה, כי המרחב הציבורי יהודי ממילא. זאת כמובן אשליה של חידוש, כי הרי גם הגרסאות השונות של היהדות הציונית מדגישות ערכים יהודיים מסוימים כרלוונטיים יותר מאחרים, וגם החילונים בישראל בוחנים יותר ויותר בעצמם כיצד לחגוג חגים וטקסים יהודיים בנוסח משלהם. זה לא אומר שהווריאנט האמריקני אינו מרתק בפני עצמו, רק שכדי להבין אותו כדאי להבין טוב יותר גם את עצמנו, ואת החלקים בנו ששקופים לנו. ההבדל האמיתי בין שני הטיפוסים הוא כמובן במגוון, באינדיבידואליות ובעומק ההכלה וההגמשה של החוקים.
עם זאת, אלפי יצא למסע הזה עם המון כוונות טובות, של מי שמוכן להקשיב - ולא רק להזדעזע. הוא מצחיק, מדבר בכנות, הכימיה שלו עם האנשים סביבו נפלאה - בין אם מדובר בסקי בקולורדו או במפגש עם הקהילה הפרסית בלוס אנג'לס - וזה כשלעצמו הופך את "היהודי החדש" למהנה לצפייה. יחד עם זאת, יותר מדי פעמים הסדרה מעדיפה לפזול אל הקוריוז (תראו, אישה מוהלת! טינדר ליהודים!) במקום לרדת לשורש הדברים, או אל הבדיחות, בשלל שיחות מיותרות עם קומיקאים יהודים, שמוסיפים מעט מאוד לדיון. התוצאה בשני הפרקים הראשונים (הראשון שודר אתמול, השני ביום חמישי הקרוב) היא מין סלט, קרנבל של דמויות, שאמנם מתגבש לכדי נושא מרכזי אחד בכל פרק - אך רחוק מלמצות אותו. עם כל הכוונות הטובות, קשה להגיד שאלפי אכן מצליח לפענח את יהדות ארצות הברית, או את הטיפוס שהוא מנסה לאבחן.
גם אם לא תפתור את כל המתחים בין ישראל לתפוצה היהודית הגדולה האחרת, "היהודי החדש" לפחות מבהירה לצופיה שיש עוד שלל דרכים לחיות כיהודים - ושהדרכים הללו הולכות ומתבססות והן כאן להישאר. ואם האסימון הזה לא ייפול עכשיו, הוא כנראה ייפול במסע הטלוויזיוני הבא אל יהדות ארצות הברית, שבוודאי יגיע במהרה.