"תרגיל" יפה עשתה עטרה פריש בפרק הראשון של "המפקדת". בכוונה תחילה הוא מוגדר תרגיל במרכאות, כי "המפקדת" היא כל כולה תרגיל במה שעל פני השטח ומה שמתחתיו. כפי שתיארה בריאיון לאבנר שביט, פריש בכלל לא רואה בסדרה הנהדרת שלה יצירה על צבא, אלא יצירה על התבגרות נשית. וכך, גם המבנה הקומי-פארודי של פרק הבכורה תעתע בנו לחשוד שבפנינו עוד גרסה של "אפס ביחסי אנוש". חצי שעה מאוחר יותר כבר ברור שהדרמה חזקה וחכמה לא פחות מהשנינות, והכתיבה והמשחק מתחברים יחד לאמירות נוגעות ללב על המערכת המשוגעת שהיא צה"ל.
זה מתחיל כבר בשם הפרק השני, "מה שלא הורג", חלק מתוך קלישאה צבאית טיפשית להחריד שהפכה לסוג של מוטו לקשיחות. בפועל, קיים מנעד עצום של תחום אפור בין מוות לרמבו, שבו נמצאים רובם המוחלט של החיילים. חוויה שלא הורגת לא בהכרח מחשלת. היא יכולה להותיר טראומות, לעורר פחדים וספקות עצמיים ולהציף מכלול של תחושות שלא יהפכו אף אחד או אחת לחסונים יותר. המסגרת הזו כל כך הולמת את הטיפול בערבה (עלמה קיני), שהופכת במחי פרק אחד מדמות סלפסטיקית/קומית לכזו שבא לחבק.
עוד נגיע לכתיבה החכמה, אבל חייבים להתחיל בקיני המעולה. שבריריות היא תחום מעורפל שקשה מאוד לדייק בו. יותר מדי שבריריות נראית מוגזמת, מעט מדי ממנה לא משכנע מספיק. קיני פוגעת בדיוק בטון הנכון לאורך כל הדרך. זה מתחיל כבר בסצנה שבה היא מגיעה לחמ"ל כדי להיזכר בשמה של החיילת היחידה שאת שמה לא הספיקה לשנן. העמידה השפופה והסגורה (שילוב ידיים כמעט לכל אורך הדיאלוג) גורמים לה להיראות קטנה, לפרקים נדמה כאילו אפילו זווית הצילום גבוהה ממש במעט, כדי לייצר את התחושה שגם אנחנו, הצופים, מסתכלים עליה מגבוה. בסצנה שבה ספיר נכנסת לאוהל כשערבה "מדגימה" לטירוניות איך מקפלים שק"ש, היא ממש מתכופפת כדי לייצר איתה קשר עין.
מכאן אלה הבעות הפנים, ההנהונים הנבוכים, הקול הרועד, השפלות המבט - מה שאמור היה להיות מצחיק ומגוחך, מעורר בזכות קיני חמלה גדולה. סצנת ההצעדה לחדר האוכל ממש מדגישה את כל עומס הרגשות שעובר עליה, הקולות בראש שדוחפים אותה להיות קשוחה, המאבק הפנימי בתוכה, השאיפה לרצות את נועה שעומדת ובוחנת אותה, הכל מתפרץ ברגע אחד נדיר של הצלחה. זה, אגב, הרגע השני באותו פרק שמשחק חכם עם מצלמה - מסתיר מאיתנו פרט חשוב בפריים (במקרה הזה, ספיר שעומדת מאחוריה ומעניקה לה את אותה סמכות שנדמה לה שקיבלה בזכות עצמה. מוקדם יותר בפרק, זו נועה, שמוסתרת על ידי שתי הממ"יות הוותיקות, בשיחת חולין במשרד. שקופה כמעט לחלוטין לכל המפקדים האמיתיים שסביבה). מיד לאחר מכן, מתברר מה כוחה האמיתי של ערבה, כשנועה צופה בה מאבדת שליטה וכל שמץ סמכות בדרישה לדעת מי מהחיילות שלה העלימה את החזיות של סבטה.
בכישרון גדול פריש ושותפה ליצירה, ניר ברגר, לוקחים את השבריריות הזאת לאלגוריה על "כוח פיקודי". במוקד עומד הקונפליקט בין הגישה של המ"כיות, החיילות בשטח, לבין זו של הקצונה. כוח בשטחי הבסיס מופגן באמצעות רתיעה, הבנה של הטירוניות שחוסר ציות יוביל לסנקציות. כוח במובן שאותו תופסת נועה (כפי שמופגן שוב ושוב עם קלסר "ממני תראו וכך תעשו", שלא עוזב את ידיה) נוצר באמצעות הערכה ודוגמה אישית. ערבה לא מסוגלת לייצר רתיעה באמצעות סמכות, ונתפסת חלשה כשהיא מנסה לשמש דוגמה לחיילות שלה. כל אלה מובילים לסצנה הנפלאה של "סמלי הפיקוד". ערבה בוחרת במשקפת כי "אמא שלי אומרת שאני תמיד רואה לתוך הלב של אנשים", נועה משקרת לה וטוענת שחברותיה לפיקוד קבעו שהיא "קליע" ו"רוטוויילר", טסה קדימה למטרה ו"כשצריך יכולה להסתער על האויב ולטרוף אותו".
אלא שהאמת היא שמי שכורעת תחת כל מושג הכוח הפיקודי, היא דווקא ערבה. כל אחד מהצדדים השונים בפרק (נועה, ספיר, כפיר) מנסים לשיטתם לעשות את הצעד הנכון והחומל, אבל כולם עושים זאת מנקודת מבט צרה שמפספסת את מה שעובר עליה. סאלי שכנעה את ערבה שפיקוד לא מתאים לה (ובכך מקווה להיפרע מהצורך לשמור עליה), נועה משכנעת אותה שהוא דווקא כן מתאים לה (בעיקר כדי להוכיח שהיא עצמה ראויה לתפקיד המ"מית), אמא שלה - המפקדת באזרחות - דורשת שיפסיקו כבר עם השטויות וישחררו את הילדה, וכפיר רק רוצה ש"החרא של מכ"ית" תצא מהאחריות שלו ושצה"ל (שטעה כבר בשיבוץ הראשון שלה) ישבור את הראש איתה לבד.
בכלל, לא רק פיקוד. "מה שלא הורג" הוא כל כולו סיפור על כוח, על האשליות שבו, על החלקים המסוכנים בו ועל מה הוא מסמל. המאבקים בין הטירוניות במקלחת, סצנת הסיום המאיימת, תחושת הקטנות של נועה במשרד עם המ"מיות האחרות, כולם משחק על המשמעות של כוח ואיך סביבה צבאית מעוותת אותו. המשחק המשובח והכתיבה החכמה הופכים אותו לתענוג של ממש.
"המפקדת" משודרת בימים שני וחמישי ב-21:15 בכאן 11.