כאילו שלא למדנו כלום מארבע מערכות בחירות, וכאילו שלא הבחנו שיש יותר ויותר סימנים לאחת חמישית, שוב הופקע המסך של מהדורות החדשות לטובת הצהרות של פוליטיקאים. לא אחת - שתיים: קודם הצהרה של יו"ר ימינה נפתלי בנט, אפילו ללא שאלות עיתונאים, וכעבור שעה תגובה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, דווקא עם שאלות. שתיהן לימדו אותנו מעט מאוד דברים שלא הייתה לנו תשובה עליהם קודם מראש. לא היה צריך לשדר אף אחת מהן בשידור חי.
בעשר הדקות הראשונות של מהדורת 13 כבר הובהר על ידי ספי עובדיה, ליאור קינן, רביב דרוקר ואיילה חסון פחות או יותר כל מה שבנט ונתניהו היו צפויים להגיד. אם כן, היה ברור כבר בתחילת הערב שלכל היותר, ובעיקר, תהיה כאן מתקפה דו-צדדית. מי שישמע. איש לא העריך שהפלונטר ייפתר במחי ההצהרות. אז למה הופקע זמן המסך שוב עבור תעמולה פוליטית? למה אי אפשר היה להסתפק בעריכה ושידור של הקטעים הרלוונטיים כמה דקות לאחר מכן? רק מתוך ההרגל שרעשי הפוליטיקה גוברים על כל דבר אחר.
הכול ידוע מראש אבל נשכח מהלב. כך נגררת התקשורת, שוב, למעגל רעש: מה גורם כלשהו צפוי להגיד - שידור חי של הגורם נואם - שיחה על מה בעצם הגורם אמר - בדיקת עובדות: האם זה מה שגורם אמר נכון (כמובן שלא) - איך יגיבו לאותו גורם וכו' וכו'. והרי לא אכפת לי איך יגיב בנט לנתניהו ואיך יגיב נתניהו לבנט, ולא ברור מאיפה מגיעה המוסכמה שהציבור חייב לצפות בתיאטרון הזה בשידור חי.
זה לא רק שברעש הזה אין תועלת, אלא שיש לו כמובן מחיר: כל זמן שהולך לזה הוא זמן שהתקשורת עסוקה פחות בדברים חשובים אחרים. רוצה לומר: אלה לא רק הפוליטיקאים שעסוקים בפוליטיקה במקום בדברים אחרים שצריך לטפל בהם. המיאוס מהתופעה הזאת יגיע יום אחד גם לתקשורת.
אחרי שב-12 קטעו את הצהרת נתניהו, יונית לוי הציגה במהירות ראויה לציון כמה אי-דיוקים בדבריו. איפשהו, כשהזכירה את טענת יו"ר הליכוד כי בנט מפר את התחייבויותיו, גם התגנב לו חיוך מיואש, שאני מפרש כתסכול של עיתונאית מנוסה שברור לה עד כמה כל הדיון הזה חלול. טוב עשתה לוי שניסתה לעשות סדר בתוך התעמולה, אלא שבכך גם הוכיחה את חוסר התוחלת כולו: אם ברור שההצהרות אינן מדויקות, שזו מלחמת ספין בספין, שלפעמים זה כמעט קומי - אז אולי עדיף מלכתחילה לספק לציבור רק את מה שחשוב באמת.