הרבה לפני שגיבורי על הפכו נפוצים בחיינו כמו שרב קיצי, הייתה זו פיקסאר שהפכה סיפור עליהם להצלחה עולמית מסחררת. "משפחת סופר על" היה לכאורה סיפור על גיבורים שמנסים להסתיר את זהותם האמיתית ולהיטמע בחברה שעליה הם מנסים להגן, אך בעצם כוחו הגדול היה בסיפור על החלקים השונים שמרכיבים משפחה והניסיון של כל אחד מהם לשגשג בתוכה. 17 שנה חלפו מאז, אפילו זכינו לסרט המשך מהנה, אבל נדמה שסוף סוף הגיעה היורשת שתיקח את הנוסחה הנהדרת של "משפחת סופר על" לשלב הבא. האמת היא שככל שצופים ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" יותר, כמעט קשה להאמין שהיא לא סרט של פיקסאר.
קומדיית המד"ב שעלתה בנטפליקס בסופ"ש האחרון, מגוללת, כפי ששמה הישיר מסגיר, את סיפורה של משפחת מיטשל: האב חובב התיקונים ריק (דני מקברייד), האם לינדה, מורה טובת לב בבית ספר יסודי (מאיה רודולף); קייטי (אבי ג'ייקובסון, "ברוד סיטי"), הבת הבכורה והאמנותית שמתכוננת לעזוב סוף סוף את הבית שבו מעולם לא הרגישה מובנת, ולעבור לקולג'; ולבסוף ארון (מייקל ריאנדה, יוצר הסרט לצד שותפו, ג'ף רואו), האח הצעיר והאובססיבי לכל מה שקשור בדינוזאורים. בניסיון אחרון למנוע מהתא המשפחתי להתפרק, מחליט ריק לקחת את משפחתו לטיול שטח רגע לפני הנסיעה של קייטי לקולג'. אלא שרצה הגורל והתוכניות שלו משובשות על ידי מערכת אינטליגנציה מלאכותית בשם פאל (אוליביה קולמן האדירה), שהשקתה על ידי תאגיד טכנולוגי ציני מזניקה השתלטות רובוטית אכזרית, שמבקשת לטהר את כדור הארץ מבני אדם.
החלק הבולט והמלהיב ביותר ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" הוא הסגנון העיצובי הייחודי שלו, שנבנה בחוכמה על בסיס הדמיון העשיר והיצירתיות של קייטי. דמיינו שהמסך הוא מעין מחברת דיגיטלית מלאה בשרבוטים, רעיונות ואיורים מצחיקים, מוזרים ומקוריים: קשתות בענן, לבבות חייזרים מרקדים - משהו בין סטיקרים באינסטגרם לסרטוני אפטר אפקטס ביוטיוב. התפיסה העיצובית הזאת מייצרת חיבור חכם מאוד בין המציאות המשוגעת של הסרט גם כך, לבין האופן שבו הטכנולוגיה יכולה להעשיר אותה. בכך היא מזכירה את הסגנון של "ספיידרמן: ממד העכביש" - שנוצר אף הוא על ידי אולפני האנימציה של סוני, וכמוהו מופק על ידי פיל לורד וכריס מילר, אנשי "סרט לגו") - אבל גם מבדלת את עצמה ממנו. זוהי לא רק הנפשה של פיד אינסטגרם, אלא בריאה של פלטפורמה שלא דומה לשום דבר שראינו.
מעצם ההשקעה והיצירתיות הזו בעולמה הפנימי והחיצוני של קייטי, אפשר להבין את הקסם שמהלך הסרט על צופיו. ריאנדה, בעצמו אמן שלא הובן על ידי הוריו בנעוריו, ביסס את העלילה באופן חלקי מאוד על חוויותיו האישיות. ההחלטה הזו מייצרת שתי חוזקות גדולות של הסרט: הפלישה של הרובוטים - על האפוקליפסה שהיא מייצרת - נמצאת דווקא ברקע הסיפור המשפחתי ולא להפך, וכל אחת מהדמויות השונות במשפחה מקבלת תפקיד חשוב בהצלתה מהתפרקות. כך, בדומה ל"משפחת סופר-על", האם היא הדבק של המשפחה, האב הוא מי שחוסנו מסתיר מתחתיו דאגה עצומה למשפחה, הבת הבוגרת מגלה שמגננותיה מסתירות מתחתן חמלה גדולה, והבן הצעיר הוא התמימות שמסרבת להיכנע לציניות.
אלא שהחלוקה הזו לסטריאוטיפים עושה עוול ללב הגדול שפועם מתחת ל"משפחת מיטשל ומלחמת במכונות". כל כך הרבה רגש ואהבה מכניס ריאנדה לדמויות שלו ולמניעיהן, גם כשהן נכשלות. יתרה מכך, נדמה שהוא משחק במכוון על הציפיות האוטומטיות שלנו מהן ומהסרט עצמו, רק כדי להפתיע בעובדה שלא ידענו עליהן. כך זה גם בעלילה הגדולה יותר על השתלטות המכונות, סיפור שחווינו עוד בשנות השמונים עם "שליחות קטלנית" וחזר מאז אינספור פעמים בגרסאות שונות. אלא שריאנדה לא מנסה לייצר עוד "מראה שחורה" על כמה מסוכנת היא טכנולוגיה, בדיוק להפך. וככל שהעלילה מתקדמת, כך מתגלה עד כמה הוא מאמין ביכולות של טכנולוגיה לחבר בינינו על אף כל הסכנות.
ומעבר לסגנון הייחודי והיצירתי והרגש, "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" הוא פשוט סרט מצחיק ושנון ביותר. לא כל הבדיחות פוגעות בול, לפרקים נראה שהניסיון לקרוץ לגבי כמה רשעים בכירי עמק הסיליקון קצת בוטה מדי, אבל במרבית הזמן מדובר בסרט שכמעט אי אפשר להפסיק לחייך בו. השרבוטים, הרובוטים, הרפרנסים החכמים וכלב אחד מוזר במיוחד, גלריית המדובבים המעולה (הכוללת בין היתר גם את ג'ון לג'נד, כריסי טיגן, פרד ארמיסן וקונאן אובריאן), הכל מתחבר יחד להרפתקה צבעונית וכיפית להפליא. מצד אחד כזו שבוודאי תזכיר לרבים קצת מהמשפחה שלהם, ומנגד כזו שאפשר לשבת בה יחד עם המשפחה כולה ולצחוק מבלי להרגיש שהזמן עובר.