"ביום ראשון, 5 בספטמבר 1982, בחמישה לשלוש אחר הצהריים, התייצב ויליאם בבית הספר לשוטרים הנדון שבצפון לונדון. הוא נהנה כמעט מכל רגע בקורס, משבועת האמונים למלכה ועד מצעד הסיום כעבור שישה עשר שבועות.
למחרת הוא קיבל מדים כחולים, קסדה ואלה, ולא עמד בפיתוי להציץ בבבואתו המשתקפת בכל חלון שעבר לידו"
(מתוך "רק המעז", מאת ג'פרי ארצ'ר. תרגום: כנרת היגינס דוידי, הוצאת מודן).
הכירו את ויליאם ווריק, גיבורו החדש של סופר רבי המכר ג'פרי ארצ'ר. סליחה - ברון ארצ'ר מווסטון-סופר-מייר. נסיבות הולדתו של ויליאם ווריק מיוחדות: אנו מכירים גיבורים ספרותיים מספר אחד שקיבלו חיים משלהם והיו לגיבורים בספר אחר, אפילו של סופר אחר. פורפירי פטרוביץ', החוקר המבריק מסנט פטרבורג שפתר את הרצח שבו היה מעורב הסטודנט רסקולניקוב בספר המופת "החטא ועונשו" מאת דוסטוייבסקי, מופיע שוב ופותר תעלומה נוספת בספר "הגרזן העדין" מאת מוריס. שרלוק הולמס מופיע שוב ושוב - למשל "שרלוק הולמס נגד דרקולה" מאת אסטלמן, או בסיפור "אסירת המגדל" מאת בוריס אקונין, שם מתמודדים זה מול זה שלושה גיבורים ספרותיים מופלאים: ארסן לופן הצרפתי, שרלוק הולמס האנגלי וארסט פנדורין הרוסי. אבל ויליאם ווריק שונה מכל אלה: זו הפעם הראשונה - או לפחות הפעם הראשונה שארצ'ר או אני מכירים - שבה גיבור דמיוני בספר נולד ממוחו של גיבור דמיוני אחר בספר אחר, בעצם סדרת ספרים.
"קיבלתי תגובות רבות מאוד מהקוראים שקראו את סדרת קליפטון שהיו שמחים לקרוא את ספרי ווריק", אומר ארצ'ר בראיון מיוחד לוואלה! תרבות, "והחלטתי לכתוב את הסדרה".
ארצ'ר כתב את "דברי ימי קליפטון", סדרת ספרים שתורגמה לעברית ובה שבעה ספרים המגוללים את עלילות משפחות קליפטון-ברינגטון, אוהביהם ושונאיהם, מתחילת המאה העשרים ועד סופה. הגיבור, הארי קליפטון הוא סופר, האלטר אגו של ארצ'ר, שגיבור ספריו הוא הבלש וויליאם ווריק.
בסדרת קליפטון הבלש הוא משהו בסגנון הרקול פוארו, הגיבור האלמותי של אגתה כריסטי הפותר תעלומות נוסח "מי ביצע את הרצח" באחוזות האצילים כשהגופה מתגלה בחדר נעול מבפנים - אתם מכירים את הסגנון. כעת קליפטון, סליחה, ארצ'ר, העביר את גיבורו לעולם המודרני, בריטניה של שנות השמונים - כלומר שנות השמונים ואילך - והוא מתחיל את טיפוסו בסולם הדרגות ופענוח הפשעים.
"אז עברת את מבחן הסמל או שנגזר עליך להיות שוטר בילוש כל חייך?" שאל אביו.
הבעת פניו של ויליאם לא הסגירה דבר, כאילו ישב על דוכן העדים מול עורך הדין הידוע.
"יום אחד הבן שלך יהיה מפכ"ל," אמרה בת' וחייכה בחום לחמיה לעתיד"
(מתוך "חבוי לעין כל" מאת ג'פרי ארצ'ר, הוצאת מודן, שיצא החודש בעברית)
אז לא תופתעו, בספר הראשון וויליאם ווריק, בן טובים, בעל חוש לצדק, משכיל, אידיאליסט מתחיל כשוטר מקוף, ובספר האחרון, העתידי, מגלה לנו ארצ'ר בריאיון, הוא יהיה נציב - מפכ"ל המשטרה. בין לבין יתמודד עם נוכלים, פושעים, שחיתות במשטרה וכל השאר.
בסדרת קליפטון, בסדרת ווריק, בסדרת "קין והבל" המונה שני ספרים, ובעצם בכל כתיבתו של ארצ'ר יש מוטיבים חוזרים, ידועים לכל - ומצליחים. ראשית הגיבור או הגיבורה אינם סתם טובים - הם מושלמים: אידיאליסטים, ישרים, חכמים, מוכשרים. הם מוצאים אהבת אמת בגיל צעיר ומשמרים אותה לעד. הם נאבקים נגד מבקשי רעתם, ולרעים יש נצחונות זמניים אבל בסוף הסדרה הם יובסו.
"האם יש דבר כזה, שיטת ארצ'ר?", אני שואל את הסופר, אחד המצליחים בעולם - יותר משלוש מאות מיליון ספרים שנמכרו בעשרות שפות?
"לא!" משיב מייד ארצ'ר. "אני בראש ובראשונה מספר סיפורים. אם הייתה שיטה אחת, תבנית אחת כולם היו יכולים לעשות זאת. סיפור סיפורים הוא מתנה, כמו נגינה בכינור, כמו ריקוד בלט. במובן זה אני מאד בר מזל".
בריאיון שפרסמנו כאן לא מזמן עם סופר בריטי נוסף בן זמנו של ארצ'ר, קן פולט, הוא אמר דברים דומים - והוסיף בעקיצה על פרסי נובל שהאקדמיה השבדית הנכבדה מחפשת סטנדרטים. אני, אמר פולט, מחפש סיפור טוב - הם לא.
ארצ'ר מסכים ומוסיף תובנה מעניינת: "מספרי סיפורים לא זוכים בפרסים ספרותיים - אבל שורדים יותר. חשוב על כך: סופרים כמו צ'רלס דיקנס, אלכסנדר דיומא, ויקטור הוגו - הם שורדים לטווח הארוך, אותם ממשיכים לקרוא שנים רבות אחרי מותם".
לכאורה ספרי ארצ'ר לא אמורים להצליח כיום. הוא כותב סאגות משפחתיות, עלילות שרובן מתרחשות בבריטניה, חובקות דורות - זה אמור היה להיות מיושן במאה ה-21, לעמוד נניח במדפים ליד "ההגדה לבית פורסיית" מאת גולסוורת'י, לזוכרים את סדרת הספרים, או אולי בעיקר את סדרת הטלוויזיה. "גם אותי עצמי זה מפתיע מדוע הנוסחה הזו עובדת כיום", אומר ארצ'ר. "אין תיאורי סקס, אין אלימות, אין גידופים - ואנשים ממשיכים לקנות, לקרוא וליהנות".
דבר נוסף אין בספריו של ארצ'ר, ואולי זו סיבה נוספת מדוע הם מצליחים: הם אינם ציניים. אין בהם סרקסטיות. אין בהם מבט אכזרי על שקיעתה של בריטניה, הם אינם פסימיים. הם ההפך המוחלט מספריהם של בני דורו, סופרי הריגול הגדולים ג'ון לה קארה ולן דייטון, מתעדי בריטניה השוקעת שבה שירותי הביון הם מראה המשקפת את הרוע והקטנוניות שבאדם.
"הספרים אופטימיים, נכון. יש שיאמרו נאיביים. אבל אני מעדיף נאיביות על ציניות", אומר ארצ'ר.
בריטניה בספרי ארצ'ר אינה מושלמת, ודאי, אבל היא מדינה שבה צעיר יכול לגדול בעוני מנוול, ובכוח כישוריו, חוכמתו ויכולותיו החברתיות להגיע לצמרת הפוליטית, הכלכלית או שתיהן. זאת גם כשתחילת הדרך היא בתחילת המאה העשרים, לפני מלחמת העולם הראשונה, כשבריטניה דמתה ל"אחוזת דאונטון" - גם בחיי האצילים, וגם, כדאי לזכור, בחיי המשרתים.
אבל לורד ארצ'ר כותב את עצמו, את חוויותיו: "אני לא פריבילג. אני לא נולדתי למעמד האצולה. אמנם אני לורד כבר 25 שנה, אבל נולדתי למשפחה ענייה, ואני לחלוטין סלף מייד מן".
ארצ'ר הוא אחד הסופרים הבודדים שניתן לומר עליהם ביושר שחייהם האמיתיים מרתקים כמו החיים הבדיוניים שעליהם הוא כותב. למעשה יש חפיפה לא מעטה בין השניים: את ספרו הראשון, "דין פרוטה", כתב ארצ'ר אחרי שרומה בהונאת השקעה. הספר מספר על ארבעה אנשים שמגלים שכל כספם ירד לטמיון בהונאה והם מנסים להשיב לעצמם את ההשקעה שנגזלה, לרמות את הרמאי. הספר הצליח, וארצ'ר פנה לקריירה של כתיבה.
או בעצם במשרה חלקית - כשאירע סיפור ההונאה שכמעט גרמה לו פשיטת רגל, ארצ'ר כבר היה חבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית. גם אז וגם עתה הוא היה בקצה המתון, הסובלני יותר של המפלגה, וכמובן שהיה סלב - סופר רבי מכר, חבר פרלמנט, סגן יושב ראש המפלגה תחת תאצ'ר, וברון - תואר אצולה שקיבל לימים. הוא אף היה מועמד לראשות עיריית לונדון, וכנראה היה מנצח אם לא הפרשה. חישבו עליו כעל גרסה של בוריס ג'ונסון המקדימה את זמנה. ואז התפוצצה השערורייה. בה"א הידיעה. עוד קודם לכן היו חשדות לגבי פרקים בחייו שלגביהם, איך נאמר בעדינות, יש עמימות.
אבל עכשיו קורה משהו אחר לגמרי - שערוריית מין מהסוג שנדמה שהבריטים מתמחים בהן, שתרדוף אותו שנים רבות. ארצ'ר תבע לדין עיתון, הדיילי סטאר, בשנת 1987 אחרי שהעיתון טען שלארצ'ר היו יחסי מין עם פרוצה. ארצ'ר ניצח, וקיבל חצי מיליון לירות סטרלינג כפיצוי. הצדק ניצח? אולי. כי צפו עדויות חדשות, ושני מקורבים לארצ'ר טענו שהאליבי שלו היה מזויף, ובשנת 2000 הוא הועמד לדין על שבועת שקר וסילוף הליכי משפט. הוא נמצא אשם ונשפט לארבע שנים בכלא, וריצה חלק מעונשו.
ממשלת בריטניה הכריזה על רפורמות שימנעו מאצילים מורשעים לשבת בבית הלורדים, אבל אז התברר כמה רבים כאלה יש. הרפורמה לפי שעה תקועה, וארצ'ר עדיין מכהן בבית הלורדים. מובן שהאמון בחפותו של ארצ'ר במשפט המקורי, איך נאמר, לא גבוה.
הנושא רגיש, מן הסתם, אז אני שואל את ארצ'ר לדעתו על מערכת המשפט והתקשורת הבריטית. תשובתו היא סמל הדיפלומטיה: "יש לנו מערכת המשפט שהיא אחת הטובות בעולם. התקשורת במשבר - קראתי לאחרונה שהמייל און סאנדיי מתגאים שהגיעו לתפוצה של 789 אלף - אני זוכר את הזמנים שמכרו 2.5 מיליון, וכמובן שהמשבר הזה קיים בכל התקשורת, מעיתונות ועד טלוויזיה ודיגיטל". מעבר לכך הוא לא מגיב.
אבל אולי ניתן למצוא רמזים לדעותיו, אני תוהה מולו, בכך שבספרים רבים מאד שלו יש פתרון תעלומה - כמובן לטובת הגיבור - ברגע דרמטי בבית המשפט. שם מלבנים את האירועים ומגיעים אל האמת. למשל בספר "אסיר מלידה" שהוא עיבוד מודרני של סיפור העוול והנקמה המפורסם "הרוזן ממונטה כריסטו". "לא", אומר ארצ'ר, "השימוש בדרמת בית משפט בספרי אינו בגלל ההיסטוריה האישית שלי, הוא פשוט בגלל שזו דרמה טובה, דרמה שעובדת מבחינת הסיפור".
ובאשר לגיבורים, ישרים, מוכשרים, שמוצאים את אהובתם בגיל 11 - בסדרת הארי קליפטון, הרי אין אנשים כאלה במציאות. "אבל יש!" אומר ארצ'ר. "אשתי, מרי, שלה אני נשוי 55 שנים. היא האדם המושלם, האישה המושלמת".
ואכן, דיים מרי ארצ'ר היא מדענית בעלת שם (השניים נפגשו באוניברסיטת אוקספורד שבה למדו), שעשתה דוקטורט בכימיה פיזיקלית, מומחית לאנרגיית שמש, עסקה בפעילות ציבורית ענפה כולל יושבת ראש בתי חולים, הנהגת קרן האנרגיה הלאומית, נשיאת אוניברסיטת בקינגהם וכיום יושבת ראש המוזיאונים למדע. קריירה מרשימה בכל קנה מידה. וכן, לקוראים של סדרת בית קליפטון ברור לגמרי שדמותה של אמה קליפטון היא מרי ארצ'ר.
וזה אומר שאכן, הארי קליפטון, בעלה של אמה שבא מרקע עני ומגיע להיות סופר רבי מכר, מבוסס על ג'פרי ארצ'ר. הרמזים מאד מאד ברורים. למשל הרגלי העבודה:
"בכל בוקר ראשון של תחילת מלאכת הכתיבה של ספר חדש שאל הארי את עצמו למה. למה לא לחזור לישון במקום להיכנס שוב לשגרה התובענית שתארך שנה לפחות, ואולי תסתיים בכישלון? בכל זאת, הוא כבר עבר את הגיל שבו רוב האנשים מקבלים מהעבודה שעון זהב ופורשים לגימלאות, ליהנות משנות הזהב, כמו שחברות הביטוח מכנות את הגיל הזה. ואלוהים יודע שהוא אינו זקוק לכסף"
(מתוך "זה היה אדם", סדרת קליפטון, הוצאת מודן).
השוו אל: "אני ממשיך בקצב עבודה של שלוש משמרות ביום, שעתיים כל אחת: אני מתעורר בחמש וחצי, עושה מקלחת קרה, כותב בשעות 6 עד 8, נח, כותב בין השעות 10-12, נח, אוכל, כותב בין השעות 4-6 אחר הצהריים והולך לישון מוקדם. עינוי. טירונות". אומר ארצ'ר, שהוא כעת בן 81, וכפי שאמר - הוא לא זקוק לכסף.
"בחמש וארבעים העיף מעליו את הכסת והציב את רגליו בנחישות על השטיח. הוא מלמל בקול את המילים שאמר מדי בוקר לפני לכתו אל הספרייה. "בבקשה שאוכל לעשות זאת שוב". הוא ידע היטב, עד כאב, שיכולתו לספר סיפורים היא מתת שזכה בה ואל לו לקחתה כמובן מאליו. הוא התפלל שכמו הגיבור שלו, דיקנס, גם הוא ימות באמצע משפט"
(מתוך "זה היה אדם").
אם זה לא מספיק - בספר, לאחר סדרת ווריק כותב הסופר הבדיוני את יצירת המופת שלו. הספר הוא כזה שכתב הסופר האמיתי ארצ'ר - "עץ או פלי" שיצא אף הוא לאור בעברית בהוצאת מודן, ובו רואה הסופר הבדיוני ליפטון, ומכאן גם הסופר האמיתי ארצ'ר, את גולת הכותרת שלו.
גיבוריו של ארצ'ר בדרך כלל לבנים, מה שדי משקף את בריטניה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא עצמו גאה מאד בכך שהוא עיוור צבעים: "כשרצתי לראשות עיריית לונדון היו בצוות שלי שישה שלימים היו לחברי קבינט מהמפלגה השמרנית כמובן - אחד מהם גבר לבן, השאר גברים ונשים מהודו, פקיסטן, גאנה ועוד".
ולמי שתהה - כן, יש בספריו לא מעט יהודים. כולם כאלה שאנו יכולים להתגאות בהם: אנשי כספים ישרים ומעולים, מוציאים לאור ישרים ומוכשרים, מדענים גאונים. השוו ליהודים רודפי הבצע, הנדחפים מעבר למעמד המתאים להם, בספריה של אגתה כריסטי למשל. לעומת זאת מתאר ארצ'ר, למשל: "דניאל הורוביץ הצעיר נמלט מגרמניה עם הוריו בשנת 1937. הם השתכנו ברובע קווינס בניו יורק, ואביו היה למשכונאי. דניאל עזב את ניו יורק בהיותו בן שבע עשרה והחל ללמוד באוניברסיטת ייל לתואר בפיזיקה. כשסיים הוא עדיין לא היה מבוגר דיו להצביע בבחירות. הוא המשיך לאם-אי-טי, ושם השלים דוקטורט... ב-1974 הוא זכה בעיטור הקונגרס למדע, האדם הארבעה עשר במספר שזכה לכבוד הזה בהיסטוריה של האומה... הפרופסור קם מכיסאו, ועדיין נדמה היה שאינו גבוה יותר מחברי הוועדה היושבים. רק כאשר פתח הפרופסור את פיו הבינו חברי הועדה שעומד מולם ענק"
(מתוך "בבוא השעה").
האם יש לסופר חשש מעליית ימין קיצוני, אנטישמי באירופה בכלל, ובריטניה בפרט? "אני לא חושש מעלייה של מפלגת ימין קיצוני. אבל אני רואה שמצב האנטישמיות גרוע. האנטישמיות כיום חמורה ובלתי נעימה, ממש כמו שהייתה בזמנים הגרועים ביותר בעבר".
געגועים לפוליטיקה? ממש לא. ויש פרדוקס מסוים - ארצ'ר הוא שמרן, היה בכיר בממשל תאצ'ר - אבל בספריו הגיבורים תומכים בלייבור, ובאחד מהם הסוף הטוב הוא שאיש הלייבור מביס את השמרן והופך לראש ממשלת בריטניה. "אני איש של אמצע הדרך", הוא אומר. "אני מאמין ביוזמה חופשית, אני התנגדתי לברקזיט (בספריו הפוליטיקאים הם מאוד פרו אירופה, לא מובן מאליו, אז או היום, בהתחשב בכך שתאצ'ר התנגדה לאיחוד האירופי. א"נ) ואשתי הייתה בעד הברקזיט".
"האמת, כעת, לאור הפיאסקו של האיחוד האירופי בקורונה יש לי הרהור נוסף. בריטניה במצב מעולה, שנייה רק לישראל בנושא החיסונים: 60% חוסנו בבריטניה - בצרפת רק 15%. אני לא מצליח לתפוס את זה. אני מעריץ את אנגלה מרקל ולא מצליח להבין מה קרה", אומר ארצ'ר.
לי יש הסבר: יש למדינאים, גם הדגולים שבהם, נטייה להישאר בתפקיד קדנציה אחת, לפחות, יותר מדי. ודאי בשיטה הפרלמנטרית. חישבו על מרקל, על קוהל, על צ'רצ'יל, על תאצ'ר, על בן גוריון. ויש דוגמאות נוספות, כמובן.
מילה לסיום מאחד הסופרים הפופולריים, הנמכרים בעולם, לרגל צאתו בישראל של עוד ספר מספריו?
"לא מזמן הייתי בגרמניה, וראיתי שברשימת רבי המכר של דר שפיגל מופיעים שלושה ספרים מסדרת קליפטון - בו זמנית", אומר ארצ'ר. "אני חש אסיר תודה שקוראים אותי. אני מודה לקוראים בישראל, ונוגע ללבי שבמדינת ישראל, במדינות אחרות בעולם, קוראים את ספריי, נהנים מהם. אני מופתע, ואני מאושר. וכשאני חושב על הכל - אני בר מזל".