"פנקס הסונטות" של מאיר ויזלטיר מדגיש את האיזון המושלם שלו

בין 1500 ל-1600 שירים כתב ויזלטיר לאורך השנים, ולכן לכאורה 64 הסונטות שמכונסות בספר החדש לא אמורות להיות מעין "מדגם מייצג" של כלל שירתו, ובכל זאת, יש בו כמה יסודות שמייצגים חלק מ"מגרש העומק" או אבני היסוד שעליהן מונחת היצירה השירית שלו

  • מאיר ויזלטיר
אודי בן סעדיה
האילנות הגבוהים לא מסתירים את השמש. מאיר ויזלטיר (צילום: באדיבות המשפחה, זהר פלדמן)

שעת לילה מאוחרת. ברדיו מתנגן הקונצ'רטו מספר שלוש לפסנתר ולתזמורת של רחמנינוב. מרתה ארחריץ' מנגנת עם התזמורת הסימפונית של ברלין, והמשורר מאזין ליצירה וכותב ש"היד המפליגה הולמת בפסנתר כמו משוט קדמוני בים האגאי", ועוד הוא מוסיף ש"זה הדימוי שבא לי מחיבור סמוי...".

וזה אולי אחד הפתחים שמהם אפשר להתחיל להציץ ולהשקיף על "פנקס הסונטות", ספר השירים החדש של מאיר ויזלטיר. יש כאן דימוי רענן ומקורי שמתפרץ מתוך מקום מעט מסתורי, לא מפוענח עד הסוף. תגובת הנפש או היד הכותבת ליצירה של רחמנינוב.

ובמקום אחר, בתגובה לקו הרקיע של העיר (העיר תל אביב מן הסתם, שבה הוא גר כבר שנים רבות, ולה מוקדשים לא מעט שירים שלו, לצד "יש לי סימפטיה" הידוע) הוא מתייחס ל"בנאים הנלהבים" שאחראים על אותו קו רקיע, ואומר עליהם שהם "הצטיינו בתקווה, אבל רימו בחומרים", ובריאיון לקובי מידן בתוכנית "סוכן תרבות", הוא מודה שהוא לא ממש יודע מאין צצה אצלו פתאום התגובה השירית הזאת.

וזה אולי סוד כוחו של ויזלטיר, וגם פתח נוסף שדרכו ניתן להתבונן על השירה שלו - כי הרי אי אפשר לחשוד בו שהוא לא יודע. ויזלטיר, לצד היותו משורר ותיק, הוא גם מתרגם עתיר זכויות. בין תרגומיו ניתן למנות שבעה מחזות שייקספיריים ביניהם "מקבת", "ריצ'ארד השלישי", ו"יוליוס קיסר", לצד ספרים כמו "דיוויד קופרפילד" של דיקנס, רומנים מאת וירג'יניה וולף, ג'וזף הלר ועוד. אבל ה"אילנות הגבוהים" והידע הרחב לא מסתירים את השמש. על הקרקע השירית שלו צומחות מטאפורות פרועות ומפתיעות, שיש בהן כאמור גם משהו רענן ולא צפוי.

יתרה מכך - בלי שנרגיש, ובלי "זיעה ומאמץ", יוצא שהשיר מהדהד ומשפיע באיזו דרך מוזרה גם על המחולל שלו, כלומר כאשר תשמע את הקונצ'רטו הזה של רחמנינוב בפעם הבאה, כבר יצופו אולי בין הצלילים דמויותיהן של תסיאוס, אריאדנה והמינוטאורוס עם החבטה של "המשוט הקדמוני בים האגאי", אבל הם יהדהדו שם כאפשרות מרחפת, לאו דווקא כפרשנות סגורה וכובלת.

עוד בוואלה!

הסופר הבריטי קן פולט: "עלינו להבין סופית שאנחנו כבר לא המעצמה הגדולה בעולם"

לכתבה המלאה
כריכת "פנקס הסונטות" (צילום: הקבוץ המאוחד)

בין 1500 ל-1600 שירים כתב ויזלטיר לאורך השנים, ולכן לכאורה 64 הסונטות שמכונסות בספר הזה לא אמורות להיות מעין "מדגם מייצג" של כלל שירתו, ובכל זאת, בעיניי לפחות, יש כאן כמה יסודות שמייצגים חלק מ"מגרש העומק" או אבני היסוד שעליהן מונחת היצירה השירית שלו.

קודם כל המתח הזה בין המבנה ה"קשוח" של הסונטה לבין היסוד הפרוץ, הכאוטי והפרוע (על המבנה של הסונטה מוסיף המתרגם הוותיק וחוקר הספרות עמינדב דיקמן ביאורים בהירים וחכמים בסוף הספר). הסונטה מציעה תמיד מעין "כלא" צורני, אבל החוכמה היא כאמור לשמר בתוך ה"קונכייה" הצורנית משהו חי, רוטט ונושם.

ויש מקומות שבהן אותה תנועה פנימית מתרחשת בתוך השיר או הסונטה עצמה -
כך למשל הסונטה שנכתבה סמוך אחרי מותה של ימפה בולסלבסקי, חברתו הקרובה, שנפתחת בשורות הבאות:
"ידוע, המתים נורא כבדים
נושאי האלונקה אל פי הבור
חשים בהם כבדים ללא נשוא..."

קשה שלא לחוש את הכובד המצמית של המילים, כובד שכובל אותך באזיקים כמעט לציור הפתיחה ולעצב המכלה שטמון בו, אבל ויזלטיר מתעקש לזוז משם בתנועה עדינה עדינה, ודחף משונה משתלט עליו לשאת את המתה על הידיים, "כמו ילדה\שנרדמה לה בכורסה מול המקלט...". יש כאן כמובן מעגל חיים הפוך - מן המוות אל הילדות, וגם הדהוד של תמונת הפייטה (מרים הנושאת על הידיים את ישו בנה המת אחרי שהורד מהצלב), אבל כל זה הוא רק מעין דימוי מרחף. אפשרות. כמה קל למעוד כאן ולקבע דימוי גס ומחייב מדי. כמה עמל ומיומנות נדרשת כדי ליצור את האיזון הזה, הדק והחזק, שבו הדימוי רק מרחף מעל ולא מוחץ ומחריב את התמונה כולה.

הסוף של הסונטה נפתח למעין שדה אסוציאטיבי חדש - ברווזי בר שהם "בדרכם אל מקומם עכשיו אל המחוז המעורפל של העבר". גם כאן ההליכה היא לתוך מרחב שירי חדש, אבל הוא עדיין מעוגן בתוך המהלך הקודם, כלומר תנועה אל הילדות ואל העבר.

ברשימה אחרת שפרסמתי כאן, כתבתי שהזמן בשל לראייה כוללת ומקיפה של המהלך השירי של ויזלטיר, מאמר או ספר שאולי כבר נכתב בידי אנשים מלומדים שרוחב היריעה הספרותי שלהם גדול בהרבה מן הסתם משלי.

אני חוזר עכשיו אל הקונצ'רטו השלישי ברה מינור של רחמנינוב, ואל הצלילים המכים בגלים - שוהים שם רגע או שניים, ואחר כך מתערפלים ונמוגים.

עוד בוואלה!

לזכר ימי התום: ריטה חזרה לילדותה בטהראן בספר נפלא וקולח

לכתבה המלאה

"פנקס הסונטות" / מאיר ויזלטיר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 90 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully