על השחיקה, או: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פוגרום

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פרעות? על פוגרום?

שתי המילים האלה שבו על עצמן בפיהם של פובליציסטים, עיתונאים ואורחי פאנלים לעת מצוא לתיאור האירועים האלימים בין ערבים ויהודים בערים המעורבות בשבוע האחרון. האירועים האלה מותירים רושם רב. גם אותי, תושב יפו, הם מזעזעים. אי אפשר שלא להתחלחל מול אלימות חסרת הבחנה - מכל צד - כלפי אזרחים חפים מפשע. קשה שלא לחוש אימה מול פגיעה אלימה בעסקים, בתי כנסת, ובתים פרטיים. אבל ככל שהדם רותח, השימוש במונחים כמו פרעות או פוגרום למסגור ותיאור המתרחש בלוד, עכו או יפו הוא שגוי, צבוע ואף מסוכן. השימוש של אנשי תקשורת בו מעל במות מרכזיות גובל בחוסר אחריות.

ברור לכולם מדוע יש קל לעיתונאים להשתמש במיתוג הטעון מאוד הזה ולא, נניח, במילים כמו התפרעויות, מהומות או עימותים אלימים. הם מבקשים שתראו את תשפ"א כמו התרחשויות טראומטיות במיוחד בהיסטוריה היהודית המודרנית. שתסתכלו על עכו ותחשבו על קישינב, שתביטו על לוד ותחשבו על תרפ"ט. אנחנו לא צריכים הרבה מעבר לזה כדי שהזיכרון ההיסטורי הנורא ביותר יעלה בראשנו.

אמנם, אין הסכמה חד-משמעית במחקר להגדרתם של פרעות ופוגרומים, אבל גם אם נתעלם מהשוני ההיסטורי הקריטי בין אז לעכשיו ביחסי רוב ומיעוט וביחס השלטון לאוכלוסייה היהודית ובמעורבותו באירועים, נוכל להיעזר במבחן הכמותי. רגע לפני שאנחנו חוזרים בדמיוננו לליל הבדולח וכדומה, כדאי שנזכור שבקישינב, למשל, נרצחו 49 יהודים. בשלל פרעות פטליורה מדובר על עשרות אלפי קורבנות. בפרהוד - כמעט מאתיים. בפוגרומים באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, בלבוב וביאסי למשל, מספרי הנרצחים הם עצומים. גם בגרסת ארץ ישראל - המאורעות - מדובר על מספרי קורבנות יהודיים משמעותיים: במאורעות תרפ"א 47 יהודים, בתרפ"ט - 133. צריך להתאמץ כדי למצוא אירוע בולט המוגדר כפוגרום ללא מרכיב משמעותי של רצח.

נוסף לכך, פוגרומים כוללים לעתים קרובות גם מרכיבים אחרים של אלימות קיצונית. מי שלומד היסטוריה של עם ישראל לא צריך תזכורת לתיאורים מזוויעים של אכזריות בלתי נתפשת, מעבר לכל דמיון, המזוהים עם אירועים כאלה. באירועי תשפ"א, השבח לאל, עד כה לא נרצחו או נאנסו שום יהודים (לעומת זאת, ערבי תושב לוד נורה למוות). האירועים מפחידים; האלימות, הכוללת אפילו ניסיונות לינץ', היא נוראה - אסור להקל בה ראש! - אבל פוגרום זה כנראה לא, והקוזאקים עדיין לא כאן.

כמובן, מותר להשוות. תמיד. אבל כדאי לזכור כמה אנחנו מתקוממים כאשר אירועים אחרים מושווים לשואה, למשל. רובנו חשים צרימה ואף חלחלה כשמתנגדי חיסונים משווים את התו הירוק לטלאי הצהוב, או אפילו ממש לא מזמן, כשהעיתונאית המוערכת של CNN כריסטיאן אמנפור ערכה הקבלה בין ליל הבדולח - פוגרום לענייננו - לבין כהונתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שכביכול לטענתה לוותה במתקפה על ערכים דומים. לפי פרסומים, ישראל דרשה אז באמצעות משרד החוץ התנצלות רשמית מאמנפור, שאכן חזרה בה מהדברים. אנחנו מתקוממים ממקרים כאלה הן מפני שברור לנו הפער בין האירועים ההיסטוריים להתרחשויות האקטואליות, חמורות ככל שיהיו, והן מפני הבורות, חוסר הרגישות והפגיעה בזכר הקורבנות על ידי השוואה סרת טעם, ששוחקת את משמעותו של האסון המקורי.

הדברים מעוררים כעס ציבורי רב אפילו יותר כשההשוואות מופנות אלינו, ואנחנו הרי אלופי ה"אסור להשוות". הישראלים זועמים על כל ניסיון לייחס להם, חמור ככל שיהיה האירוע, תיאורים טעונים ברוח זו. כשמדובר על מעשיהם של ערבים כלפי יהודים אנחנו כנראה רגישים פחות להשוואות היסטוריות קיצוניות, ואין זו אלא צביעות, בוודאי כשמעשים דומים מתרחשים גם מן העבר השני.

בורות היסטורית או חוסר רגישות הם למרבה הצער לא דבר חריג באמת בתקשורת הישראלית או העולמית. זה לא העניין. הסכנה האמיתית במסגור האלימות בערים המעורבות כפרעות ופוגרום בתקשורת היא ליבוי האש והרתחת הדם. זהו דימוי קורבני שקשה לעמוד בפניו, והוא מזין את הפחדים הכי עמוקים של היהודים במאות האחרונות. הוא עשוי להצדיק בעיניהם של אנשים מסוימים גם אלימות קיצונית שתגיע מנגד. אירועי הימים האחרונים מלמדים אותנו שלמרבה הצער אותה אלימות לא מאחרת להגיע. כשעיתונאים זועקים כעת "שריפה אחים שריפה", הם שופכים למעשה, גם בלי להתכוון, עוד שמן לתוך המדורה.

הימים האלה קשים לכולם, והתקשורת היא זו שמתווכת את ההתרחשויות סביבנו לציבור. דווקא לכן, בימים טעונים אלה על עיתונאים להתאפק מהתלהמות והגבהת הלהבות, להקפיד בלשונם, ולספק לצופים, לקוראים ולמאזינים דיווח צמוד ככל האפשר לעובדות - גם מבלי להזדקק לדימויים מוגזמים. אנחנו ב-2021, ובזמן של הסלמה קטסטרופלית מול עזה - אזרחים ערבים ויהודים, שטופי זעם, מכים זה את זה ברחובות ללא רחם. חייבים להודות שזה חמור מספיק גם בלי לחשוב על קישינב.