מתן חרמוני כותב מצוין. ברגעים לא מעטים הוא כותב וירטואוז ממש. מהיר. מושחז. חכם. זה דבר שצריך להניח על השולחן כמו שעוברים למשל בשדה התעופה או בכניסה לרכבת או למשרד הפנים כדי לחדש את הדרכון ואיש הביטחון הקשוח, שלא מוריד אף פעם את משקפיי השמש מהעיניים, מבקש ממך להציג הכל - צרור מפתחות, ארנק, טלפון נייד ותעודת זהות.
אבל אחרי שאמרנו את כל זה, כדאי להציץ קצת יותר מקרוב בתעודת הזהות שלו. תעודת הזהות הספרותית, אני מתכוון, בספר החדש שלו, "מחר אני יוצא מזה".
יש כאן סמים ויש כאן הודו ושנות התשעים ועוד גלגולים מגלגולים שונים. הגיבור משתדל רוב הזמן לשרוד במציאות המתעתעת ובעיקר הכאוטית - מבריח סמים מהודו ליפן, נעצר בהונג קונג, חוזר להודו, אבל הכסף שאיכשהו הצליח לאסוף נשאר ביפן. ויש לו חברה ישראלית עם אבא מפוצץ בכסף, אבל כמה שעות אחרי שהיא עולה על המטוס בחזרה לישראל הוא כבר מזדיין בלי הכרה עם בחורה יפנית שתביא לו את הכסף שנשאר ביפן.
וככה זה נמשך ונמשך. האדמה בוערת. העגלה נוסעת אין עצור. אם אין סמים בארץ, אפשר להמשיך לסחור - בעבודות סמינריוניות למשל, שהגיבור מציע לכל דורש, ואנחנו כבר בספירה של ההון הסימבולי, כלומר איך מתרגמים את הידע האינטלקטואלי הרחב לכסף של ממש, סטיפות אני מתכוון. עם הון סימבולי לא הולכים לבנק, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, ואין ספק - עניין הכסף וההון סימבולי הוא חתיכת נושא שחייבים לכתוב עליו.
חברה טובה שלי, שמבינה בעניינים האלה, אומרת לי שזה ספר סקסי, אבל איכשהו בגלל שמכל מיני סיבות המחשבות שלי על סקס קצת מעורפלות לאחרונה, העיניים שלי נמשכות לאיש הביטחון המדומיין שהזכרתי בהתחלה. הוא עובד לפי שעות ומשלמים לו חרא. יש שעות שזה ממש עולה לו לראש, החרא אני מתכוון, ואז הוא אולי אומר לסופר - "אני רוצה לב. אני רוצה לב שלך עם דם פה בחוץ", לא רק טלפון, נייד וארנק.
אבל הסופר ממהר. יש לו עוד סדנת כתיבה בנצרת עילית, סליחה, נוף הגליל, או עפולה - משהו מעורפל בקצה כביש הסרגל, ובינינו, גם לו חרא על הלב, אז שלא יזיינו לו את השכל עכשיו. וכל העסק קצת מתחמם, כי השומר המדומיין כמו אידיוט ממשיך להתעקש:
"אני רוצה לב שלך בחוץ, חתיכת דרעק. אם לא, אתה לא עולה ברכבת..."
ופה לשם המשקפיים של השומר עפים באוויר ונשפך שם קצת דם, מטאפורי כמובן.
בקיצור, איך נאמר את זה בלי ללכת סחור סחור - מתן חרמוני כותב על הוויה מתפוררת, אבל אני לא בטוח עד כמה הלב של הגיבור שלו ממש מתפורר. ובכלל, רוב הזמן נדמה שהוא ממהר. טריפ חזק, הייתי אומר. כל כך ממהר שלפעמים אפילו יש טעויות הגהה קצת מביכות (פעמיים "הייתי אבא נפלא, אוהב, מעניק, מפנק" בעמוד 153 למטה).
ויש גם את כל עניין הכתיבה על הסקס - אומרים שזה מה שצריך עכשיו. לכתוב משוחרר. פרוע. בלי חשבון. אבל אז פתאום, כשהגיבור יורד ליפנית בהודו, הוא כותב שהגיבור נמצא "בחיפוש אחרי דבש המעמקים שרדיתי מתוך התהומות של האישה הזו…" (עמוד 56 באמצע) וכו' וכו'. כלומר באמצע הליקוק של הדגדגן הוא בורח פתאום למטאפורה ספרותית מהזן הישן. כלומר קצת על יד. קצת מזייף. קצת חורק. ממילא כל עניין הסקס מתרחש רוב הזמן במישור המפונטז, אז אולי לא ממש שווה כל המאמץ.
בריאיון ליובל אביבי ומיה סלע בתכנית הרדיו המצוינת "מה שכרוך", תיאר חרמוני בפירוט את ה"ברוך" שאליו הוא נקלע בתחילת מרץ 2020. כל העבודות נפסקו בבת אחת. דמי השכירות הגבוהים והמזונות שהוא היה צריך לשלם. אנשים בדרך כלל קצת נרתעים לדבר על המקומות הכואבים האלה. הולכים סחור סחור, והיה בריאיון הזה משהו אמיתי מאוד ומאוד נוגע ללב.
אבל סיפור הקריסה של הגיבור, בספר הזה לפחות, נשאר קצת חיצוני בעיניי. משהו כאן נשאר מרוחק ומוגן. שבוי בתוך להטוטים ספרותיים של מישהו שמלאכת הכתיבה נעשית אצלו לפעמים באורח קל ומהיר מדי. לקראת הסוף משהו סוף סוף נסדק ונפרם. נוגע. לך תדע. עסק מסובך הוא הכתיבה ועסק מסובך הוא הייאוש, ובעיקר - עסק מסובך הוא לא לטבוע כאן ולהשאיר את הראש מעל המים, גם אם אתה חזק בתוך העניין הזה של הסם.
"מחר אני יוצא מזה" / מתן חרמוני. הוצאת כתר. 206 עמודים