באמצע הלרלרת של המהדורות, לאה גולדין הבהירה כמה נמאס ממילים ריקות

1. אלה הימים שבהם ניכר כי הגוף המתורגל ביותר בעיתות משבר בישראל - או ליתר דיוק, בשגרה של עיתות משבר - הם אולפני המהדורות. הנוהל קבוע ממזמן, ונדמה שחוץ מהפרשנים הצבאיים שהחליפו את הפרשנים הבריאותיים לא השתנה למעשה שום דבר מאז ימי המגיפה שהתחלפו בימי הווריאנטים שהתחלפו בימי המלחמה. כשהכאוס הוא שגרה, ואירוע רודף אירוע בקצב מסחרר, האולפנים מתארגנים במהירות על כל מה שצריך בשביל לשרוף זמן, כדי לפנות מקום לעוד זמן.

וככל שהימים עוברים - המשבר עובר נורמליזציה. זה כמעט אנטי-קליימקס: מול האווירה המשברית באוויר, שמאפיינת את השיחות עם תושבי הדרום, באולפנים האווירה כמעט רגועה, עם דיונים על הישגים ודימויים של הפסקות אש, והרבה הרבה סיפורים קטנים, כמעט אנקדוטליים, על חלחול האלימות לחיים עצמם (עלייה מדאיגה בבקשות לרישיון נשק, למשל) מתובלים בתערובת של קיטש. לרלרת שאף פעם לא די לה, עם מילים זולות מתמיד. 

מול כל השיחות הדי משמימות על תמונות ניצחון (שכנראה לא יהיו) ומה צריך לעשות כדי להגיע לשקט ארוך טווח (שכנראה לא יהיה), היה רגע אחד במהדורות שקרע את הלב, היחיד שמשנה משהו - השיחה עם לאה גולדין, אמו של חלל צה"ל הדר גולדין שנהרג בלחימה בעזה ב-2014. 

השיחה עם גולדין, שהגיעה כדי לדרוש ממקבלי ההחלטות שיעשו את מה שצריך כדי להחזיר את גופת בנה, התנהלה יותר כמונולוג, ומה שעלה בו שוב ושוב הוא הצבעה על מילים ריקות, שלא מספקות אותה (ובצדק). "אני לא מעוניינת בכל המילים היפהפיות האלה וכל פיתולי המילים", אמרה והזכירה שלא דיון ספרותי עומד על הפרק. היא מחתה על השאלות של יונית לוי, ותיארה דיווח של דנה ויס כ"חרטא". המחאה של גולדין היא כלפי הנהגה שנכשלה להחזיר לה את בנה, אבל גם נגד משפטים חסרי משמעות שאולי טובים מספיק בשביל כותרת במהדורה אך לא משנים דבר בשטח.

ויש עוד משהו שמטלטל בשיחה עם גולדין: הנוכחות שלה באולפן מזכירה את המחירים האמיתיים של מלחמה. של המשמעות האמיתית של סבב לחימה והסלמה - לא הסימבולית, לא ברמת הפסיכולוגיה ההתנהגותית ולא הפוליטית, כמו שעולה ברוב השיחות באולפנים: יש אנשים שלא חוזרים, יש מדינה שלא עושה מספיק כדי להגן עליהם. עכשיו תביטו בעיניים להורים שלהם כשהם דורשים לעשות הכל כדי להחזיר אותם.

2. לא רק מילים זולות, גם חיי אדם. מה אתם יודעים, השיחה שהביא עמרי מניב בחדשות 13 עם מהנדס הבטיחות של המבנה בגבעת זאב, בו אירע אסון קטלני רק השבוע, מצא את עצמו בשולי המהדורה. חשוב רגע לעצור, גם כשהתותחים רועמים, ולזכור ששני בני אדם הלכו לבית כנסת ולא חזרו. בגלגל החדשות האינסופי של מדינת ישראל, דמם הזועק של 45 ההרוגים ממירון - עניין של פחות מחודש אחורה - הוא כבר היסטוריה רחוקה, או למצער נושא השייך לדיווחים על כיפופי ידיים פוליטיים והקמת ועדות.

3. וכשהמילים כל כך זולות, ההיצע עלול להפוך למוגזם. המהדורה של ערוץ 12 הסתיימה ב-22:30, חצי שעה אחרי 13 ושעה וחצי אחרי 11. בשלב הזה של הלילה, כשאנחנו כבר בחופשות של תושבי הדרום וביחסיהם של הצימרים והמלונות, אפשר לבוא ולומר: די, שחררו את הצופים. כולנו נשרוד עם קצת פחות שיחות על מוחמד דף, וקצת אסקפיזם מסוג אחר. יש חיים גם אחרי המהדורות. בקשת לא מסכימים: מי שהחליפה את יונית לוי באולפן היא סיוון רהב מאיר, לעוד משדר אקטואליה.