חיים נגדעו, בתים נהרסו - ולמלחמה בקושי יש אזכור בחדשות. זה הרי טירוף מוחלט

אם מדורות השבט הטלוויזיוניות מבטאות משהו בנפש הישראלית, הרי שגלגל החדשות חסר המעצורים, שלא עומד לעולם ברדיפה אחרי הסנסציה הבאה, הוא סימפטום חברתי לאדישות, לחוסר סבלנות ובעיקר להדחקה

נדב מנוחין
25/05/2021
בווידאו: נזקי מבצע "שומר החומות" בעזה (צילום: רויטרס)

אחד הסימנים לטירוף שאנחנו חווים בשנתיים האחרונות הוא שרצף דרמות שמספיק לעשור מצטמק לחודשים בודדים, ולעתים אף לימים בודדים. בחודשיים האחרונים היו לנו בחירות רביעיות, נפתח שלב העדויות במשפט ראש הממשלה, התרחש האסון האזרחי הגדול בתולדות מדינת ישראל, וגם סבב לחימה הרסני בדרום ואלימות קיצונית ברחובות בין יהודים וערבים. אם נלך עוד קצת אחורה נחזור גם לשפל של סגר הקורונה השלישי, על כל משמעויותיו האומללות.

אבל טירוף המערכות הכללי לא מתמצה בעומס האירועים. הטירוף מתגלם בעובדה שמיד אחר כך אנחנו מדחיקים אותם לטובת הקטסטרופה הבאה. וכך, אחרי שבועיים בלי שינה ואזעקות וחרדה, עברנו במהרה לשגרה אזרחית, שבמרכזה עוד אסון, והפעם: הטרגדיה באיטליה, שבה משפחה שלמה כמעט נמחקה, שבאופן טבעי תפסה את מירב הקשב הציבורי. אבל חייזר שהיה צופה אמש במהדורה של חדשות 12, למשל, היה מתקשה לאסוף עדויות שמאששות את העובדה שרק לפני ארבעה ימים הייתה כאן מלחמה. רק פירורים היו שם - בדיחה של נורמן עיסא, או חבריו של הדר גולדין, שהם בכלל תזכורת כואבת ממלחמה רחוקה יותר, אי שם מעבר לזיכרון הקולקטיבי.

עוד בוואלה!

איפה היית ילדי תכול העין: הסיפור שלא סופר על בוב דילן

לכתבה המלאה
רק לפני מספר ימים הייתה פה מלחמה. יונית(צילום: צילום מסך, חדשות 12)

רק שאריות בודדות של "שומר החומות" נמצאו אתמול בערב על המסך של המהדורות המסחריות (ב-13 קצת יותר, יחסית בשולי החדשות. לעומת זאת, בחדשות הערב בכאן 11, הוקדש להיבטים של הנושא נפח נרחב ובולט יחסית). האין זה טירוף מוחלט? שבועיים של ריכוז לאומי מוחלט בעימות צבאי, ובבת אחת - מאומה? החיים שנגדעו, הבתים שנהרסו, המצוקה הגוברת, ופחות ממאה שעות אחר כך - כאילו כלום לא קרה פה. כל כך מהר המשכנו הלאה, כמעט בלי להביט לאחור. יש משהו כמעט אלים במחיקת הזיכרון הקולקטיבית הזאת.

זה בלתי נתפס: כאילו "שומר החומות" לא היה תוצר של החלטות של בני אדם אלא גזירת גורל, כוח טבע שסער ושכך, או אחת מעונות השנה. "מלחמה פורצת לפעמים, לא?", אומרת אחת הדמויות במחזה שיץ של חנוך לוין בציטוט מפורסם למדי, "אצלנו זה הרי הולך יחד עם עונות השנה: חורף, אביב, קיץ, מלחמה". והנה, המלחמה הגיעה וחלפה גם היא. איזו עונה זאת עכשיו? באופן מדהים, התת-מודע של העברית ממציא לנו מילים כמו "סבב" מפני שכולנו יודעים שהגלגל הזה יוסיף להסתובב ולאיש אין כוונה לעצור אותו. וככלות הכול, בדיוק בגלל שאנחנו מרשים לעצמו לעבור הלאה כל מהר על חורבן כל כך גדול אנחנו דנים את עצמנו לחזור לעוד סיבוב. וזו לא רק המלחמה. מאסון מירון נותר רק קרב פרלמנטרי. מאסון גבעת זאב לא נותר דבר. הקורונה היא זיכרון אקזוטי מארצות רחוקות, טרגדיה של העולם השלישי. הכל רץ מהר מדי, והקרקס הזה לא משאיר סימן.

זיכרון רחוק. שומר החומות(צילום: ראובן קסטרו)

אין לי טענה לעורכי המהדורות. זה לא הם, זה אנחנו. המערכות באופן טבעי רודפות בכל הכוח אחרי הסיפור הבא, והרי כמו שאמרנו כבר, תמיד יש כאן קטסטרופה דוחקת. והרי אולי, מבחינתן, כל מה שצריך היה להיאמר כבר נאמר. אבל אם מדורות השבט הטלוויזיוניות מבטאות משהו בנפש הישראלית, הרי שגלגל החדשות חסר המעצורים, שלא עומד לעולם ברדיפה אחרי הסנסציה הבאה, הוא סימפטום חברתי לאדישות, לחוסר סבלנות ובעיקר להדחקה. פעם היו אומרים שעם טור כמו שאתם קוראים עכשיו יעטפו מחר דגים. היום, כך מסתבר, עושים את זה גם עם מלחמות.

  • חדשות 12
  • חדשות 13

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully