סיפור חייו של שי גולדן ידוע ומוכר. הוא נפרש כבר לא מעט פעמים בזירות ובמקומות שונים: בספריו ("הבן הטוב" הוא כמובן הבולט והמוכר שביניהם), בכתבות בעיתונים ובסדרת הטלוויזיה "מחוברים".
בספרו החדש "המצאת החיים" הוא שב וחוזר אל אותה זירה, הפעם דרך סיפור חייו של אביו המאמץ אריה גולדן, ילדותו בעיר יאשי ברומניה, הפגישה עם אשתו, אוולין, סיפור לידתו ומותו הכואב של ילדם הראשון דניאל, שמת בשנתו בגיל שלושה ימים. כל אלה מתוארים באופן חם, מפורט וחכם, ובעיקר נוגע מאוד ללב.
תכף נרחיב ונגיד עוד מילה או שתיים לגבי הספר עצמו, אבל תחילה כדאי אולי לייחד כמה משפטים על המושג המעט חמקמק שנקרא "לב" בתוך הסיפור - מושג שאני נוטה להתעקש עליו לפעמים. הכוונה היא, מבחינתי לפחות, לכך שיש הרגשה (סובייקטיבית לגמרי מן הסתם) שהמחבר לא רק "ממציא" עלילה, גם אם מדובר בעלילה סוחפת ועתירת דמיון, אלא אתה חש שהוא כותב על דברים שמעסיקים אותו ברמה הפנימית העמוקה ביותר.
אם להיתלות לרגע באילנות גבוהים ממש, נזכיר למשל את הסיום של הרומן "תמול שלשום". עגנון מקונן שם על מותו של יצחק קומר, גיבור הרומן. מקונן ממש. מכל מילה עולה ההרגשה שליבו ממש נשבר כאשר הוא מתאר את כליונו של יציר דמיונו (טעות נפוצה אגב היא לייחס לעגנון רק "אירוניה" או "סרקזם". כמו לכל יוצר גדול יש בכתיבה שלו גם את המרכיבים האלה, אבל ממש לא רק).
ואם אני חוזר לרגע לכתיבה של שי גולדן, אין ספק שאותו "לב" קיים. כלומר, אתה חש שיש כאן ניסיון אמיתי וכן של הכותב לברר סוגיות משמעותיות וכבדות משקל בחייו - הסוגיות המוכרות, אתם יודעים. או כמו שגולדן כותב: הדברים שהתקיימו או לא ב"תיאטרון הבדיות שלי, שבו אני מעלה ערב ערב את הצגת חיי".
מרבים גם לדבר על ה"רגשנות" בכתיבה של גולדן. חלק מהמבקרים לא מציין את זה כתכונה חיובית דווקא, ולכן חשוב לי לציין: אין כמעט כתיבה ראויה בלי סוג של "רגשנות". זה המנוע שמפעיל תמיד את מלאכת הכתיבה. בקצרה - יש תמיד איזה אירוע שמעורר בך רגש, סוער בדרך כלל, שדוחף אותך לשבת ולכתוב. אגב זה לא חייב להיות תמיד אירוע מתחום הביוגרפיה הפרטית. אם לקחת דוגמה אחת ולגמרי מקרית - מותה של העובדת הזרה בירושלים בתקופת האינתיפאדה השנייה, דחף את א.ב יהושע לשבת ולכתוב את "שליחותו של הממונה על משאבי האנוש". כלומר, קודם כל עורר בו סוג של תגובה רגשית חזקה ולאו דווקא תגובה אינטלקטואלית. לצורך זה כזכור קיימים מאמרים בעיתון.
עכשיו נשאלת כמובן השאלה עד כמה אתה שולט בכלי הזה ולא נגרר למחוזות הקיטש והדמע. למיטב הערכתי, גולדן מצליח לחמוק רוב הזמן מה"מלכודת" הזאת בשלום, גם אם יש לו כישרון לא מבוטל ליצור מדי פעם דרמות מבוימות ומתכוננות היטב על הדף.
לא ניגרר כאן גם לוויכוח עתיק היומין אם מדובר בספרות גדולה, במרכאות או בלעדיהן. אין לי ממש כלים טובים ומקצועיים להכריע בסוגיה הזאת, אבל נדמה לי שגולדן מצליח להגיד כאן משהו פרטי מאוד וגם משהו כללי על סיפור החיים של כולנו כאן. על פי המסמכים של ארגון "יד ושם", הושמדו ונרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה כ-400 אלף יהודים - כמחצית מיהודי רומניה. יתרה מזאת - בימים אלו עומד לצאת בארצות הברית ספר חדש של ההיסטוריון ראדו יואניד, המשמש כבר כשנה כשגריר רומניה בישראל, ובו הוא מגולל בין השאר את העסקאות האפלות שעשה השלטון הקומוניסטי ברומניה כדי לאפשר ליהודים לעלות ארצה. אם תרצו, הספר של גולדן מספק את הצד האישי והפרטי מאוד של אותה היסטוריה שנחשפת שם.
הערה אחת שתשמע אולי קטנונית משהו, אבל בכל זאת: אריה גולדן נולד ב-8 באפריל 1933, כך שבפברואר 1939 הוא לא יכול להיות בן שש וחצי, כמו שכתוב בספר (תעשו לבד את החשבון). אני אומר את זה כי גולדן עצמו בונה כאן הקבלה מעניינת בין גילו של האב המאמץ לבין הזמן שבו הוא עצמו אומץ.
למרות שגולדן עצמו טורח לא פעם ולא פעמיים לציין שחלק לא קטן מהכתוב מומצא, עדיין יש רושם חזק ובלתי ניתן להפרכה, שמבחינת הסוגה הספרותית מדובר כאן בסוג של ספר זכרונות, ולכן היעדר הקפדה על פרטים קטנים כאלה, פוער פתאום סדק לא צפוי ולא רצוי בחומת ה"אמינות" שהכותב מבקש לייצר.
אבל אלה הם כאמור פגמים קטנים, וגם אם פה ושם יש נטייה להכברה מעט מוגזמת בתיאורים, אני מתרשם שגולדן מצליח להעמיד דיוקן מרשים ומפורט של אביו, ובעיקר (קחו נשימה ארוכה) - דיוקן שנרקם עם הרבה אהבה. מצרך שכמה מהיוצרים שעוסקים כאן בכתיבה אולי נוטים קצת לזלזל בו לאחרונה.
*המצאת החיים" / שי גולדן. הוצאת עם עובד. 326 עמודים.