איפשהו אתמול סביב רבע לחצות הלילה, מעט אחרי שיו"ר יש עתיד יאיר לפיד כבר התקשר לנשיא המדינה ראובן ריבלין להודיע שעלה בידו להרכיב ממשלה לפי כל כללי הטקס, שאלה מנחת המשדר המיוחד של חדשות 12 עמליה דואק את הפרשן הפוליטי של הערוץ עמית סגל, האם תם עידן נתניהו. זה השיב לה בצחוק שהשאלה היא למה לא תם המשדר הזה ולמה צריך לחכות לצלצול הגואל אם בעצם המירוץ היומי הסתיים. סיוון רהב מאיר צחקה אליו בתגובה: "ב'שומר החומות' היינו נשארים פה עד שלוש בלילה!".
מאוד אהבתי את הרגע הזה, שבו נפל האסימון: הגיע הזמן לסיים. מיצינו את מה שאפשר לומר על מה שיכול היה להתרחש. כמה נדיר. הצדק היה עם סגל, אבל לקח עוד קצת זמן שהתובנה הזאת חלחלה הלאה, וצוות הפרשנים שם - כמו גם אצל המתחרים - המשיך בשלו עוד קצת ועוד קצת עד שתצא עוד תמונה ותיאמר המילה האחרונה.
אפשר להבין: אחרי כל כך הרבה שעות של של משדר מיוחד - בלי שקרו הרבה מדי דברים ממשיים במהלכן - ואחרי כל כך הרבה סבבים של בחירות, מנדט, משא ומתן ועוד כמה אסונות באמצע, נדמה שמערכות החדשות בעצמן התקשו להאמין שדבר מה הגיע אל קיצו. לא ברור למי כוונה יותר ההבהרה שהרבה דברים יכולים עוד להשתנות עד שתושבע הממשלה, אם בכלל, החוצה או פנימה, כמין תזכורת מכאיבה שגל פתוח רודף גל פתוח ונשבר. גם אתה לפעמים.
בישראל, גל פתוח הוא הרי מצב קיומי. כמו שידור מגמר גביע המדינה עם הכרעה בדקות הסיום של ההארכה, יום שלם ספרו האולפנים לאחור עד שיוכרע אם תצליח הממשלה לקום, פחות או יותר עם אותם עיתונאים שעונים על אותן שאלות ואומרים את אותו דבר - אבל כל הזמן דרמה, גם כשאין ממש. זה התחיל בשעתיים של משדר על מירוץ אחר בכלל, בין הרצוג ופרץ על הנשיאות, שסיפק בעצם הזדמנות למחקר עומק על ההסתודדויות וההתלחשויות במליאה, שאת תוכנן אי אפשר היה לגלות. בכאן 11 אף נעזרו במהלך היום במומחים לקריאת שפתיים לצורך הפענוח, בחיי.
ובינתיים השעון המשיך לתקתק בלי הפסקה, מתקדם מעצם טבעו באופן מחזורי וברקע עוד ועוד מאותו הדבר. אני חושב ששמעתי את ברוך קרא (שכותב פרשנויות לאתר זה) מדבר שלוש או ארבע פעמים למה הוויכוח על הוועדה למינוי שופטים הוא הרבה יותר פוליטי מאשר מהותי. אני חושב ששמעתי אולי עשר פעמים עיתונאים ופוליטיקאים מתפייטים על כמה יפה שיש התמודדות פוליטית שמתנהלת באופן מכובד ואינה טובלת ברפש (וזה המקום להזכיר: לתקשורת יש יכולת ומחויבות לסנן חלק מהרפש החוצה גם במירוצים אחרים). נדמה לי ששמעתי בלי סוף את המילה "אירוע", לתיאור כמעט כל התרחשות. והאירוע הזה נמשך ונמשך ונמשך. מחכים.
וכל הזמן מחכים שמשהו יקרה, ולא קורה. ובינתיים, מי היה מאמין, בזמן שלא קורה כלום, החיים עצמם מתעקשים להתרחש למרות התככים בכפר המכביה, ועדיין ניגפים מפני הפוליטיקה. רצח אישה בכפר יונה בידי בעלה הידרדר לשלב מאוחר יחסית במהדורות, ממתין בסבלנות לתורו. זה לא באמת מפתיע אף אחד, אפילו שזה בעצם לא פחות חשוב.
ובסוף בסוף, בחלקו האחרון של הלילה - הישורת האחרונה, עם ההודעה והתמונה והסרטון. אפשר היה להכריז שהסיפור גמור, ונשאר היה רק לקוות לימים שגרתיים ונחזור לדבר על טרגדיות של יום-יום. נגמר? לא נגמר? אל דאגה: בשבוע הבא כבר יבוא גל פתוח חדש.