ימים בודדים לאחר שיאיר לפיד ונפתלי בנט הודיעו לנשיא המדינה ש"עלה בידם" להקים ממשלה ואולי הביאו את שלטון נתניהו לקיצו, אולפני האקטואליה של סוף השבוע העבירו בי תחושה קשה של "עלה לי". הכוונה היא במיוחד ל"אולפן שישי" של קשת 12 ו"שישי עם אילה חסון" ברשת 13, שני משדרי החדשות המובילים של הערוצים המסחריים, שמרגישים כבר זמן רב מדי כמו זירות קרב של ממש, כאשר החיילים הם פרשנים פוליטיים מכל האג'נדות. כמו בכל מלחמה גם כאן יש קורבנות, והם כוללים בעיקר את עור התוף שלנו הצופים, ואת השיח הפוליטי בישראל שגורם כבר שנים לביקור בשוק הכרמל להרגיש כמו מופע של האופרה הישראלית.
בפאנל של "אולפן שישי" האווירה טעונה כבר זמן רב, היטיבו לתאר את זה ב"ארץ נהדרת" כאשר ערכו קליפ שמראה איך מפרידים שם באופן מלאכותי בין רינה מצליח ובועז ביסמוט ומציבים ביניהם כתב "תורן". השבוע לא ישב אף אחד שהפריד בין השניים, אך כאשר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, אחד הדוברים הבולטים ביותר נגד בנימין נתניהו, הגיע לאולפן, חילופי העלבונות בינו ובין ביסמוט הגיעו לשיא חדש שהרגיש בעיקר כמו שפל. אם נקביל את זה לעולמות גן הילדים ונשאל "מי התחיל קודם" אפשר לומר שברק הוא זה שזרק חול ראשון לעבר ביסמוט כאשר קרא לו 'תועמלן' (שופר, בלשון העם) שהוצב באולפן על ידי נתניהו. מכאן זה כבר התדרדר במהירות לחילופי עלבונות הכוללים את "אני לא רוצה לשמוע אותך" (ברק) ו"אתה קנאי" (ביסמוט), כאשר למרבה האירוניה רינה מצליח היא זו המשמשת כחוצץ אנושי.
אין דרך לבקר את הוויכוח הזה בלי להיכנס לדעה פוליטית, במדינה מקוטבת כמו ישראל המתיחות באולפני החדשות היא בסך הכל תמונת ראי של השיח בציבור הרחב. אם אנסה להתייחס אל העובדות "היבשות", אהוד ברק אכן לוקח חלק אקטיבי בהחלפת שלטונו של ביבי, מה שמתבטא בעיקר בציוצים רבים, תמיכה באנשי תנועת "קריים מיניסטר" וריבים עם יאיר נתניהו. שופר או לא, גם בועז ביסמוט הרוויח את הביקורת כלפיו ביושר כאשר במשך שנים מעולם לא הביע דעה שמבקרת את ראש הממשלה ומשתמש בפוזיציה שלו בפאנל כדי לנגח בעקביות כל ביקורת כלפיו. בעולם של ריבוי דעות, גם ברק וגם ביסמוט צריכים להיות לגיטימיים ועל הצופים לעשות את הבחירה והסינון בין שלל המסרים שהם מעבירים. הבעיה? שני האדונים הנכבדים והמאוד מבוססים האלה לא מסוגלים להכיל את קיומו של האחר, ואם הם לא יכולים, מה יגידו אזובי הטוקבק?
ב"שישי עם אילה חסון" המצב לא היה טוב יותר, אפילו להפך. בצוות הפרשנים של רשת 13 הקטבים כל כך מנוגדים, עד שהצפייה במהדורה המקבילה נראית לפעמים כמו דיווח מתערוכת הצבעונים באמסטרדם. כאשר מצד אחד נמצאים שרון גל ואבישי בן חיים (האחרון לא נכח בפאנל), שניים מהתומכים הגדולים ביותר של נתניהו בתקשורת הישראלית, ומן הצד השני נמצאים רביב דרוקר ואביעד גליקמן, שניים ממבקריו הגדולים ביותר, קשה לנהל שידור בלי להגיע לצעקות רמות. ואלה אכן הגיעו השבוע כאשר שרון גל הביא סקופ בלעדי, ותרגם לצופים בבית את מה שפרסמו במפלגת רע"ם בערבית על ההסכם הקואליציוני המסתמן עם ממשלת בנט-לפיד. גל כמובן מנסה לסכל באופן גלוי את הקמת הממשלה הזאת, ועושה רושם שלשם כך הוא לא בדיוק מקפיד לדייק בפרטים, כך שהצהרות כמו "בנט מוכר את הנגב לערבים" לא מבוססות באמת על עובדות.
רביב דרוקר שישב מהעבר השני של הפאנל לא חסך את הביקורת שלו מגל, ועבר להרצות לו על אותו "חוק קמיניץ" שנוגע לתכנון ובנייה והפך פתאום למרכזי בשיח הפוליטי בישראל. בינינו, מעניין לבדוק כמה ישראלים שאינם חקלאים או בדואים תושבי הנגב באמת מתעניינים בחוק הזה, ולתהות אם כל העיסוק בו הוא לא עוד סיבוב שעושים עלינו האזרחים. "אתה עושה מעצמך צחוק" ו"אל תתנשא עליי" היו שני משפטים שחזרו לא פעם בוויכוח בין גל ודרוקר, בעוד חסון, עיתונאית חריפה ואישה חזקה באופן כללי, נראית כאילו ויתרה מראש על להפריד בין הניצים. הדיון פשוט התלהט ודעך באופן טבעי כאשר שני הגברים סיימו להתחרות במי יכול לצעוק חזק יותר.
אם משדרי אקטואליה בווליום של ג'רי ספרינגר זה הקיק שלכם, בטח צפיתם גם ב"פגוש את העיתונות" בקשת 12, שם גם השבוע היו דיונים שלמים שהתנהלו בווליום כל כך גבוה עד שכלבים הסתתרו מתחת לספות, אבל זה באמת שגרתי. מעבר לבידור הנמוך שמהדורות הדגל עברו לספק לנו, מה שעצוב באמת הוא שלנו הצופים לא יוצא שום תוכן אמיתי מצפייה בהן. קשה מאוד להחכים או ללמוד משהו חדש על הפוליטיקה הישראלית, כאשר כל אחד מהדוברים מדבר מפוזיציה והמטענים האישיים גדולים כל כך. אפשר אולי רק לקוות שהממשלה המתהווה תסמן את הסוף של התקופה הזאת, אבל יש גם אפשרות סבירה שזו רק ההתחלה.