1. גם בלי להשתמש בקלישאות על חשיבות השידור הציבורי, יש באמת משהו נפלא בהגעתה של תוכנית חריגה כל כך כמו "החנות שיש בה הכל", שעלתה אמש בכאן 11. מחזמר מופשט, אירוני והומניסטי על חנות שיש בה באמת הכל - ממחלקת "דברים רומנטיים" דרך "חיות בית" ועד "דברים גדולים מדי", ובעצם נוגעת בכל סוגי האינטראקציות האנושיות שיכולות (ושלא יכולות) להתרחש במקום כזה.
מה שנחזה בתחילה כהתרחשות רגילה בין מוכרים ללקוחות, מסתבר מדי פרק כאירוע סוריאליסטי, מופשט, שמחטט בפצעים פרטיים ולאומיים. הנושא המרכזי הוא חיקוי והוצאה מהקשר - שחזור רגע מחופשה קסומה בפריז בחניון מכוער, הסתרה של הכותל במחסן בתל אביב, או מפגש עם פלמ"חניק אשמאי שמתגלגל למאה ה-21 ומתחלף עם מוכר שנשלח במקומו אל 1973. זה נוגע ללב, ולעתים קודר, אבל גם מצחיק נורא - והשירים נהדרים!
לא מפתיע בעליל, אם כן, שבין העומדים מאחוריה נמצאים התסריטאי/סופר עוזי וייל והבמאי איתן צור, אנשי "החמישיה הקאמרית", והטרובדור שלום גד ("בסוף המדבר"), שהשירים שיצר כאן משתלבים היטב בשטף היצירה המפעים שלו בעשור האחרון. החבורה הזו גיבשה לצורך העניין אוסף יוצא מן הכלל של שחקנים שגם שרים, כשאת ההצגה (והחנות) מנהל חי מאור, וסביבו, מאפרת בן צור ועמית אולמן ועד גרייניק ואלתרמן בהופעת אורח, חגיגה של ממש.
אם יש צדק, "החנות שיש בה הכל" תהפוך לסדרת פולחן, והשירים מתוכה יקבלו גם גרסה בימתית מתבקשת. עד אז, פעם בשבוע ולאורך שמונה פרקים, יש לכם הזדמנות לחפש אותה במחלקת "נסים בטלוויזיה הישראלית".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
2. מרסל בן דוד, הפרקליטה הנחושה שלא משחקת לפי הכללים, הייתה אולי הכוכבת הראשונה שיצאה מכאן 11. יוצריה - נעה רוטמן, אסתר נמדר תמאם ועודד לוטן - זיהו את הצורך והביקוש בשוק בסדרה בלשית אפקטיבית, ובכוח הכריזמה של חן אמסלם-זגורי הפכו את "פמת"א" הקצבית, על כל המוקצנות שלה, לאירוע טלוויזיוני בראשית דרכו של התאגיד.
הרבה מים עברו מאז בירקון. אחרי שנלחמה בכל העולם, לעורכת הדין הנמרצת יש משימה חדשה - קונספירציה שמערבת חברה רפואית, בית חולים וסוחרי סמים - וגם אויבים וחברים חדשים וישנים, שייכנסו לאותן משבצות. גלריה מכובדת למדי של שחקנים משתתפים כאן, ונציין שנוסף על הוותיקים ניתן למצוא גם, בין היתר, את יחזקאל לזרוב כאיש עסקים שחוצה את הגבולות, צחי הלוי כרופא מזוקן, נגה ארז כיצרנית של סמים למסיבות טבע, מיכאל אלוני כשוטר שמחזר אחרי הגיבורה ואורנה פיטוסי כבוסית החדשה שלה.
אלא שהאויב האמיתי של מרסל בן דוד הוא הזמן שחלף מחוץ למסך: מאז שידורה של העונה הראשונה, שגם היא סבלה מבעיות לא קטנות, סדרות מתוחכמות יותר בז'אנר ולא פחות מותחות - כמו "תיק נעדר" ו"מנאייכ" - רק העלו את הרף. אחריהן העונה החדשה של "פמת"א" נראית מקושקשת מתמיד, על עיצוב הדמויות הסטריאוטיפי שלה והדרמה והמשחק המוגזמים. אם אמסלם-זגורי החזיקה על גבה את העונה הקודמת, הפעם זה כבר פשוט לא מספיק.
3. ברקע ההתרחשויות הפוליטיות, עלתה בשבוע שעבר הסדרה בהוט 8 התיעודית "הגורם האנושי", המגוללת שני עשורים של תיווך אמריקני במה שמכונה תהליך השלום במזרח התיכון בין ישראל לפלסטינים ולסוריה.
הבמאי הוותיק דרור מורה ("שומרי הסף"), העמיד מול המצלמה שלו את הדיפלומטים האמריקנים שליוו את התהליך, כולל שמות מיתולוגיים כמו דניס רוס ומרטין אינדיק. זאת לא סקירה של תולדות הסכסוך ואפילו לא של המו"מ, אלא תיאור גלוי לב של אחורי הקלעים של השיחות, ובעיקר של האופן שבו פסיכולוגיה אישית, שיגעון גדלות, שכנוע, חוסר אמון ולחצים פנימיים - הכריעו והכשילו דברים גדולים בהרבה שעמדו על הפרק. כל זאת, לאורך שישה פרקים מקיפים - אולי מקיפים מדי - בני 50 דקות כל אחד, לפי הכרונולוגיה.
הפרספקטיבה החיצונית ביחס לסכסוך מרתקת ומדכדכת כאחד, והמראה לא תמיד מחמיאה לנו, וגם לא בהכרח למי שנמצא בצד השני של החדר. מיטיבי לכת הבקיאים במסכת הדיפלומטית ייהנו משלל הפרטים והרכילות על דמויות כמו רבין, ערפאת, קלינטון נתניהו וברק (לב הסדרה נוגע לשנות ה-90, ומתקופת שרון ואילך המבט מרוחק בהרבה). אבל גם צפייה בחלקים אקראיים בה תחשוף את אותן אמיתות כואבות שהובילו להתפוררות התהליך, כלומר: איך ניסו להכין את הנקניקייה ומה גרם לה להישרף.
גם אם הסגנון שלה לפעמים מייגע, וגם אם סוף הסיפור הרי ידוע לצופים מראש, "הגורם האנושי" מצליחה להעלות אל פני השטח הרבה דברים שהדחקנו. היא מעלה מחשבות נוגות על מנהיגות, הבנה והגורמים השרירותיים לעתים שבגללם שלום מסוג כלשהו אינו נראה באופק.