בדומה ליום השידורים שבסופו הודיע יאיר לפיד לנשיא המדינה כי עלה בידו להקים ממשלה, גם היום הפוליטי שלווה אתמול במשדרים ממושכים בכל הערוצים נע בין תחושת רחשי ההיסטוריה - בכל זאת עבר זמן מה מאז שעמד בראשות הממשלה אדם שאינו בנימין נתניהו - לבין המציאות בשטח, שרוב הזמן הייתה בלתי דרמטית בעליל.
אבל את האוויר חייבים למלא ויהי מה. וכך, כשרוב מה שעל הפרק הוא משברון תורן עם רע"מ, נשמעו הרבה שיחות שכבר נשמעו, פוליטיקאים שוב אמרו את המובן מאליו וחזרו על המסרים, ובשעות הראשונות הכל התנהל - איך לומר - די כצפוי, לפי כל כללי הטקס. במילים אחרות, במשך רוב הזמן, ההיסטוריה מזמן לא הייתה כל כך משעממת.
כך, כמו שקורה לעתים, האירוע הפוליטי החשוב ביותר לאו דווקא היה האירוע הטלוויזיוני החזק ביותר. והפעם, הרגע הכי מטלטל ומאיר עיניים לאורך השידור היה דווקא זה שבו הפרשנים נותרו ללא מילים, האולפנים המיוחדים התייתרו והעיתונאים הפכו לצופים. זה קרה כשיו"ר ימינה נפתלי בנט עלה לנאום במליאה ולהציג את קווי היסוד של הממשלה ה-36 שהוא יעמוד בראשה, וקריאות הביניים שביזו את האירוע מנעו ממנו לדבר וקטעו אותו שוב ושוב ושוב ושוב, כשיו"ר הכנסת כושל בשמירה על הסדר. מצד העיתונאים נשמע שקט רוב הזמן, והמחזה ההזוי הזה שודר בטלוויזיה בצורה כמעט גולמית, במלוא כיעורו. טלוויזיונית, שום דבר שהגיע לפני או אחרי כן לא היה מהפנט באותה מידה, גם לא הצבעת האמון בממשלה שעברה על חודו של קול.
הפרשנים מלמלו משהו מדי פעם על כך שיש "יותר קריאות מנאום", אבל רוב הזמן שתקו ונתנו לשחקנים להתבזות בעצמם קבל עם ועדה. הם היו מיותרים באירוע. שתיקתם רק תרמה לאפקט: כמו תיעוד לא ערוך של אסון בשידור חי, הטלוויזיה שידרה הפעם את הדמוקרטיה הישראלית מקיאה על עצמה בלי כמעט שום סינון. בהתאם, זה היה קשה לצפייה.
מה שנשאר מהשידור הפוליטי הטהור, ללא תיווך, ללא פרשנות, ללא מסיכות - זו רק הטחת בוץ בפרהסיה. מי שרצה ללמוד על מצבה של הפוליטיקה הפרלמנטרית שלנו היום, עם נתניהו כמנהיג או בלעדיו, לא היה לומד יותר בשום חלק אחר של המשדר או מאף פרשנות בדיעבד.
בשולי הדברים, כדאי לשים לב למסך המפוצל של סוף הערב, בין חגיגות השמחה בכיכר רבין להתכנסות תומכי נתניהו סמוך למעונו. בניגוד למליאה, מה שקורה בשטח אינו הצגה שתסתיים אחרי שהמצלמות ילכו. בעידן של קיטוב ופילוג כה גדול, האתגר של התקשורת יהיה לא רק למצוא דרך להנכיח יותר את התחושות האלה, אלא להשמיע אותן במקביל. לא כדי להעצים את הוויכוח, אלא להפך: לשכנע את הציבור ששתי העמדות האלו יכולות להתקיים במלוא העוצמה במקביל. אולי מתוך ההבנה הזאת, תתחיל אולי, יום אחד, הדרך לריפוי.