הצדק האלים והתיאטרלי של גילעד התנקם בה, אבל לא בטוח שזה הסוף הנכון

מתחילת העונה הרביעית בסאגת "סיפורה של שפחה" ועד לסופה המטלטל מתברר כיצד הטראומה של החיים תחת משטר הטרור לעולם לא נפסקת, וכיצד ההיגיון האכזרי שלו ממשיך להתקיים גם מעבר לגבול - אלא שמאחורי הנקמה שמגיעה בסיומו מסתתרת שאלה מדכדכת. סיכום עונה

נדב מנוחין
18/06/2021
טריילר "סיפורה של שפחה" עונה 4 (הולו)

אחד הרגעים העוצמתיים של עונה 4 בסאגת "סיפורה של שפחה" התרחש בסופרמרקט קנדי רגיל למראה. החווייה הכי פשוטה, יומיומית ורגילה הפכה עבור ג'ון הגיבורה לסצינה מסרט אימה מלאת פלאשבקים למרכזי הקניות בגילעד.

הסופרמרקט - אתר של בחירה מתוך מגוון, של שפע ושל מפגשים אקראיים עם אזרחים מרקעים אחרים, ולא פחות מכך של שלווה ונורמליות כלשהי - מעיר תזכורות למקומות שכל אלה פשוט לא קיימים בו. הרעיון הזה זכור היטב מהסרט "מטען הכאב", למשל, שם הווטרן האמריקני, יוצא המלחמה בעיראק, לא מסוגל לעמוד בפני השקט שמצפה לו מול המקררים בסופר העצום. כך מתפרסת הטראומה גם הרבה מעבר לגבולות הגיאוגרפיים, לכל חלקה טובה בהווייה.

עוד בוואלה!

העונה החדשה של "סיפורה של שפחה" מודה באמת אכזרית: גילעד כאן כדי להישאר

לכתבה המלאה
אפשר להוציא אותה מגילעד, אבל לא את גילעד מתוכה. ג'ון אוסבורן(צילום: הולו)

הרעיון הזה עומד בבסיסה של העונה הרביעית. כתבנו על כך אחרי צפייה בפרקים הראשונים, ובסופה זה ברור עוד הרבה יותר (ספוילרים מכאן ואילך). גילעד לא פולשת לקנדה במובן הפיזי, אבל ההיגיון שלה נוכח בה תרבותית, מעל פני השטח עם מעריציו של ווטרפורד, ומתחת לפני השטח בחייהם של הניצולים - שמתקשים לחזור ולחיות חיים "רגילים", ולבחור בין "התפייסות והחלמה" לבין זעם. הקליימקס שמגיע יחד עם הלינץ' בפרד ווטרפורד מגלה שגם הצדק האלים, הברברי והתיאטרלי, של עין תחת עין ושן תחת שן (ואצבע תמורת אצבע), הוא עדיין חלק ממערכת החיים של פליטי המשטר.

סופו הסמלי של ווטרפורד, שמתכתב עם כמה וכמה רגעי מפתח בעונות הקודמות (התלייה על החומה, הגרפיטי, המרדף, ההרג הקולקטיבי, קטיעת האצבע וכמובן "You Don't Own Me" של לזלי גור שמלווה את הפרק), הוא אולי מרשים טלוויזיונית - אך לא סביר מבחינה עלילתית. גילעד הרי ציפתה לאסיר, האם אנשי המשטר לא יבינו מה קרה לו בדרך ועל ידי מי? כיצד ג'וזף וניק יחלצו את עצמם מזה? האם ג'ון לא תידרש בקנדה המתוקנת לשאת באחריות לרצח? לא פחות חשוב: הנקמה אולי מספקת, אבל האם הניצחון המוסרי על גילעד לא מחייב צדק מסוג אחר? האם זה לא בדיוק ניצחון הטרור הרצחני הגילעדי על הבלמים של הדמוקרטיה הליברלית?

תקבל עונש סמלי? סרינה ג'וי(צילום: הולו)

סופה של העונה הרביעית - בתקווה מוצהרת שהחמישית תהיה האחרונה באפוס האכזרי הזה - מותיר אותנו עם סימני שאלה אחרונים לגבי כמה דמויות מרכזיות. סרינה ג'וי היא החידתית ביותר: האם הסדרה תעניק לה עונש סמלי, ותיקח ממנה את הילד שלא נולד, או שמא את העונש שלה היא כבר קיבלה? האם היא עצמה תקבל אחריות על מעשיה, או תמשיך לזגזג בהתאם להתרחשויות בין חרטה לגאווה? לעומתה, אפשר להעריך שהדודה לידיה, גם אם ג'אנין העירה אצלה קצת חמלה אבודה, לא תלך מאיתנו בשיבה טובה ותידרש לשלם מחיר כואב על האכזריות שלה. מנגד, ג'אנין (ואסתר), כמו גם האנה, זקוקות עדיין לחילוץ מגילעד - אך שום חבל הצלה עבורן לא נראה באופק.

באמצע נמצאים ג'וזף וניק. בעונה האחרונה הדמויות שלהם הצטמצמו מאוד לכדי שותפים צדדיים ודי אינסטרומנטליים לקונספירציות שונות, לרבות של ג'ון, והם כביכול משתפים פעולה עם הצד של הטובים. כך או כך, שניהם שותפים פעילים לפשעי גילעד, ואפילו האכזריים שבהם. קשה להאמין שהסדרה לא תעניש אותם בחומרה על כך למרות הנימה האוהדת כלפיהם בעונה החולפת. באחד המפגשים ביניהם, ניק אומר לג'ון שחבל שהוא לא ברח איתה כשהוא עוד היה יכול. אין רמז יותר מטרים מזה.

וישנה ג'ון, המנהיגה האמיצה, תאבת הנקמה, שהכעס הולך וממלא אותה עד כלות. ג'וזף אומר לה בפרק האחרון, שגם אם פרד יוסגר לגילעד וייענש ככל שייענש, זה לא יספיק לה. עכשיו, כשהמפקד מת, קשה להעריך אם היא תעלה על מסלול אחר. ג'ון יצאה מגילעד אבל היא חיה בתוכה, והשנים תחת משטר הטרור הותירו בה חותם כה עמוק שהיא אינה יכולה (האם היא רוצה?) להשאיר אותם מאחור, והיא אפילו שואבת מהם כוח: היא אפילו אמרה לווטרפורד שהיא מתגעגעת לשלפרד לפעמים, ולא נראתה מאושרת בעונה הזאת כמו שהייתה בפגישה עם ניק. אם כן, העונה החמישית תתאר לנו ככל האפשר כיצד המאבק על הישרדות האנושיות ממשיכה עמוק לתוך החיים שאחרי ההצלה, כשהשאלה המרכזית היא רק מי ינצח: ג'ון או גילעד.

  • סיפורה של שפחה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully