"ירח" היפהפה רחוק מלהיות ספר ביכורים. זו יצירה נהדרת של סופר מיומן

"ירח" של דורי פינטו, שזכה לא מכבר בפרס ספיר לספר ביכורים, מעיד על יכולת מרשימה של המחבר לטוות רשת ארכיטקטונית צפופה ועשירה של פרטים שבונים ביחד מארג בעל הקשר בהיר ורחב

אודי בן סעדיה
24/06/2021

בערך בשליש הפותח של "ירח", רומן הביכורים המרשים מאוד של דורי פינטו, נכרת האגודל של אחד הגיבורים בנגריה שבה הוא עובד.

אני מציין את זה כבר כאן בהתחלה, דווקא משום שהאירוע הזה נמסר כחלק מכרוניקה, ולא במה שאנחנו נוהגים לכנות לפעמים בספרות או בקולנוע "אירוע מחולל". ובכלל, למי שקרא אפילו כמה דפים מהספר הזה, יודע שאין בו גיבור אחד אלא חמישה או שישה גיבורים או נפשות פועלות שביניהן משייט המספר ומנווט במיומנות רבה, ובכל זאת אני מדגיש את עניין הקטיעה כי נדמה לי שהיא משמעותית בעיני לפחות לדרך שבה כדאי אולי להתבונן ביצירה הנהדרת של פינטו.

הספר כולל קטיעה ומוות של דמויות משמעותיות, בעיקר דמויות אב. ז'ק בן חמו, אבא של שרלי הילד בן השבע, נהרג ברמת הגולן ביום החמישי של מלחמת ששת הימים. אבא של ברוך קטן, האיש שאגודלו נכרת, מת באנייה בדרך לארץ. עניין הקטיעה מתגלגל ומופיע בעוד הרבה דרכים מטונימיות לאורך כל הרומן כולו. למשל בדמות של סעיד, פועל הזבל האילם מהעיר העתיקה, שדמותו מזכירה לי במידה מסוימת את הדמות של השומר הערבי כרות הלשון בסיפור הידוע של א.ב יהושע "מול היערות", ובכלל יש כאן עוד שלל מכאיב וגדול של היעקרות, גלות "הפוכה" ופרידות - חיים צמח שנכשל בבחינת המעבר האחרונה באנטומיה ונשלח כמעט כעונש לארץ מברלין; בת', הנערה מאונטריו קנדה, שאף היא עוברת תהליך של הגליה והרחקה על ידי הוריה; לילי, אשתו הצעירה של חיים צמח שנפרדת ממנו; ולהבדיל גופת החתול השסועה שסעיד מגלה באחד מפחי האשפה - עוד ועוד "מופעים" של כריתה, קטיעה, היעלמות ופרידה.

עוד בוואלה!

כאור בשולי הענן: "איך לאהוב את בתך" מפליא לשחק בין הריחוק והקרבה

לכתבה המלאה
תנועה של איחוי. דורי פינטו(צילום: יחצ מפעל הפיס)

ואני כותב את כל הדברים האלה משום שבעיני התנועה הגדולה של הרומן היפה הזה היא דווקא של תנועה של איחוי. מול עניין הקטיעה ניצב הניסיון לחיבור וריפוי. הצלה של הדמויות מ"טביעה" (שרלי היתום בסוף) ניסיון לא סנטימנטלי כמובן, ובטח לא פשוט ולא "הוליוודי" במהות שלו, אבל קשה להחמיץ אותו.

קודם כל בעצם המעשה האמנותי, שעליו בטח קראתם, גם אם הספקתם לחטוף ולנשנש רק כמה מילים שנכתבו על הספר בעיתון. הכל קורה ביום אחד בחודש יולי 1969, יום אחרי ההמראה של החללית אפולו 11 לירח, ובמקום אחד - רחוב עמק רפאים, בשולי המושבה הגרמנית בירושלים. כלומר נעשה ניסיון לשמור (עם הפלגות אחורה וקדימה כמובן, המופנות אל העבר של הדמויות) על אחדות הזמן והמקום האריסטוטלית, ויש ניסיון מובהק של המחבר לשזור חוט עדין ודק שיקשור ויחבר בין כל הדמויות.

זה כמובן רק על קצה המזלג. הרומן הזה הוא גם ניסיון לפעול נגד התנועה הגדולה של המחיקה. כמו אותה הדמות של סעיד, פועל הזבל האילם מהעיר העתיקה, ש"כלוא" בתוך המבט שלנו (פועל על משאית זבל. דמות שהיא כמעט צל של עצמה). הכתיבה של פינטו מוסיפה עוד ועוד פרטים, מעשירה את הדמות שלו ומוסיפה עוד ועוד רבדים, כלומר מנסה לבצע מעין פעולת איחוי והצלה, מול האלימות המובנית של המבט שלנו.

וכזאת היא גם ההתגנבות של סעיד אל הבית ברחוב עמק רפאים שבו גרו לפני שנים הוא ואהובתו ג'מילה לפני שנאלצו להימלט משם ב-48'. הניסיון שלו להשיב לעצמו ולו לרגע ורק באופן מדומיין תחושה של בית.

כריכת הספר "ירח"(צילום: עם עובד)

המסתורין הגדול בעולם

הספר זכה כידוע בפרס ספיר לספר ביכורים, אבל כמו שכתבו גם מבקרים נוספים לפני, הוא רחוק מלהיות ספר ביכורים והוא מעיד על יכולת מרשימה של המחבר לטוות רשת ארכיטקטונית צפופה ועשירה של פרטים שבונים ביחד מארג בעל הקשר בהיר ורחב.

אל הספר הגעתי בעקבות המלצה של המשוררת וחוקרת הספרות ד"ר שירה סתיו. היא כתבה שהספר מספר בין השאר על מה שאנשים חושבים ואומרים ועושים כשהם לגמרי לבדם עם עצמם, וציינה ש"זה אולי המסתורין הגדול בעולם".

והמילה הזאת "מסתורין", נתנה לי איזה מפתח או איזה "מודוס" שבו צריך לקרוא את הספר של פינטו, ובעניין הזה אני נזכר מיד בפתיחה הבלתי נשכחת של הרומן "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, שמתחיל בהתעלפות של הגיבור הראשי אחרי תרגיל בהורדת זקיף, ומצב הדמדומים הזה שבו נמצא הגיבור בין ערות לעלפון, מעצב במידה רבה את הדרך שבה אנחנו קוראים אחר כך את הרומן כולו.

עוד בוואלה!

דורי פינטו הוא הזוכה בפרס ספר הביכורים בפרס ספיר לספרות על ספרו "ירח"

לכתבה המלאה

קורטוב של נחמה

לא מזמן לגלגתי קצת על הדרך שבה כותבים אצלנו לפעמים על מיניות וסקס - לגלוג שאני כמובן מצר עליו מאוד. אמנם נושא המיניות הוא בהחלט לא הנושא המרכזי בספר "ירח" אבל יש בו גם לא מעט ביטוי לתשוקה, גברית בעיקרה. רצון לאחוז. לגעת בבשר הנשי או הגברי, אבל לא כביטוי להשתלטות או הפגנת בעלות, אלא כביטוי לצורך העמוק של נפשות החיות בבדידות גדולה להיאחז במשהו. ללקט לעצמן מעט חום. אני כותב את זה משום שיש איזו התעקשות לפעמים לכתוב על סקס באופן יותר פיזי ומשוחרר, בעוד שכאן לטעמי התשוקה באה לידי ביטוי במה שהיא בעיני עיקר מהותה - רעב ורצון אין סופי למגע שיביא איתו אולי קורטוב של נחמה ומזור.


ירח, הוצאת עם עובד, 325 עמודים

  • דורי פינטו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully