מאיה ורטהיימר מצחיקה, חכמה ומוכשרת, אבל היא מעצבנתתתתתת אותי

    ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו לומדים לווסת את הקנאה שלנו, לעשות עבודה פנימית שתעזור לנו לשמוח בחלקנו, לראות את חצי הכוס המלאה וכל השיט הזה, או לפחות לשמור על מראית עין ולהצניע את הקנאה שלנו כי זה לא קול. ואז באים מאיה ורטהיימר ואסף זמיר ומערערים הכל

    מאיה ורטהיימר אחרי לידת הבת אסיה (צילום: ניר פקין)

    כשהייתי בת 23 בערך, עבדתי כתחקירנית בתכנית טלוויזיה שהגישה ג'ודי שלום ניר מוזס באחת הזכייניות. אחרי תקופה של כמה שבועות מרוכזים של עבודה, ג'ודי חובבת המיסטיקה שלחה את כל בנות המערכת לאסטרולוגית, שתעשה לנו מפות. מי שמכיר אותי יודע שעובדי כוכבים ומזלות הם לא כוס התה שלי. אבל הייתי בת 23 וזאת הייתה חוויה אז זרמתי.

    אני לא זוכרת הרבה מהשיחה שבה פרסה בפני אותה יודעת ח"ן את עתידי, אבל משפט אחד שאמרה לי שם נצרב בתודעה שלי, די באימה: "את תמיד תצטרכי לעבוד קשה בשביל הכסף שלך". בשמונה מילים היא סתמה את הגולל על האפשרות שאזכה בפיס, אתחתן עם כסף או סתם אקצור הצלחה כלכלית מופרזת על כישרון, יוזמה או התמדה.

    חלפו מאז 15 שנים. ואני יכולה לומר שלעבוד קשה בשביל כסף זו גזירה הרבה פחות קשה בעיני היום מכפי שנראתה לי בתחילת שנות העשרים לחיי. וואלה, יש דברים יותר גרועים מזה - לא חייבים למנות אותם אפילו. אני חיה די בשלום עם העובדה שאני צריכה להתאמץ בשביל להתפרנס. לפחות יש לי פרנסה ועבודה שאני אוהבת. וכל זה אמת ויציב ונכון ושריר וקיים - עד מאיה ורטהיימר ואסף זמיר.

    עוד בוואלה!

    בריטני ספירס לבית המשפט: "אני בטראומה, אבא שלי צריך להיות בכלא"

    לכתבה המלאה
    מסתדרניקים. מאיה ורטהיים ואסף זמיר (צילום: אביב חופי)

    כלומר זה לא רק הם באופן ספציפי, אבל הם בהחלט שגרירים מאוד מדויקים של ז'אנר ה"מסתדרניקים" (ועכשיו הם גם יהיו קונסולים, אז בכלל). המסתדרניקים הם אנשים שנולדו למזל (ולרוב גם לכסף או פריבילגיות אחרות), ועם שתי קוביות בכיס שבכל פעם שהם מגלגלים אותן יוצא להם שש שש. מראה? צ'ק. כישרון? צ'ק. הצלחה מקצועית? צ'ק. זוגיות? צ'ק. כסף? צ'ק. וגם מזומן.

    האנשים האלה, שיכולים להיות גם אחלה אנשים, חמודים וחכמים והכל (ונראה לי שבסך הכל זמיר וורטהיימר הם כל הדברים האלה ועוד), הם כליא ברק של קִנאות. קנאה היא רגש מאוד אנושי. אנחנו חווים אותה מינקות, ובגילאי הילדות וההתבגרות היא מנהלת אותנו באופן לא מווסת. תקופת הילדות מתאפיינת במאבק עיקש "להיות כמו כולם" ואחריה מגיעה תקופת האינדיבידואליזם שבה אנחנו רק מנסים להיות "משהו אחר" - ומנוע הבעירה של שתיהן הוא המבט קדימה, אחורה ולצדדים. גם השוני וגם הזהות תמיד מוגדרים בהשוואה לאחרים - מה יש להם ואין לי, מה יש לי ואין להם.

    עוד בוואלה!

    אם "היורשת" הייתה משווקת את עצמה כמו הקאמפ שהיא, אולי היא הייתה מצליחה

    לכתבה המלאה
    כמה אפשר להצליח בכל דבר? ורטהיים וזמיר (צילום: ראובן קסטרו)

    ואז אנחנו נהיים אנשים מבוגרים ובעל כורחנו ולא בקלות אנחנו לומדים לווסת את זה, לעשות עבודה פנימית שתעזור לנו לשמוח בחלקנו, לראות את חצי הכוס המלאה וכל השיט הזה, או לפחות לשמור על מראית עין ולהצניע את הקנאה שלנו כי זה לא קול. וגם אז יהיו המקרים המוגזמים, המופרזים האובר דה טופ שיצליחו לשבור את חומות הפאסון, והבגרות והעבודה הפנימית שעשינו בטיפול. וכאן אנחנו מגיעים למאיה ורטהיימר ואסף זמיר.

    בואו נדבר על מאיה ורטהיימר שנייה. היא נולדה לאחת המשפחות העשירות בארץ, היא מצחיקה, היא חכמה, היא מוכשרת. והיא אפילו גבוהה (ויש לה שיער מהמם). היא אושיית רשת במובן הכי חיובי של המילה. עד כאן מניתי רשימה מפוארת של מחמאות, נכון? אבל היא מעצבנתתתתתת אותי. די מאיה, כמה אפשר להצליח בכל דבר? ולהיות אחלה וקול? זה לא נעים. כאילו, סבבה. אני יודעת שהאינסטגרם הוא לא חזות הכל ולכל אחד יש את החבילה שלו, אבל מי לעזאזל ארז את שלך וכמה MD הוא עשה לפני זה???

    עוד בוואלה!

    מגשרות על הפער: הנשים של "Hacks" ו-"Girls5Eva" משתלטות על גורלן

    לכתבה המלאה
    מה עם קצת שוויון בנטל? ורטהיים וזמיר (צילום: ניר פקין)

    זמיר, בן זוגה והקונסול העתידי של מדינת ישראל בניו יורק, אמנם מחוויר קצת לצדה, אבל גם הוא לא בדיוק צמח ממצוקות. הילד תכול העיניים מעירוני ד' שתוך שנים ספורות הפך למטאור בשמי הפוליטיקה המקומית, התמנה לסגן ראש עיריית ת"א בגיל 28 ורגע לפני גיל 40 הוא מונה לשר התיירות (שזה גם, בערך התיק הכי פאן שיש בממשלה, בינינו: מלונות, חו"ל, ים, דיוטי פרי).

    אפילו הזוגיות שלהם חמודה, והילדה... בכלל. מה זה? סוכריה. אז על כל השפע הזה הם מקבלים עכשיו גם את צ'ופר הצ'ופרים של שירות המדינה - הקונסוליה בניו יורק?! אני בטוחה שיש לתפקיד הזה הגדרות מאוד ברורות ותחומי אחריות מאוד חשובים אבל בדמיון שלי הוא מורכב מ: דירה שווה באפר ווסט סייט ולפחות חמישה סניפים של אורבן אאוטפיטרס במרחק הליכה מהבית. מה קורה עם היוניברס? מה עם קצת שוויון בנטל? לא מרגיש לכם שאולי קצת הגזמתם עם הטוב וההצלחה? באמת אני שואלת.

    אני יודעת שזה מאוד לא קול מצדי לקנא ככה בהצלחה של אחרים, ובאמת שאני לא גאה בזה. וחשוב לי שתדעו שרוב הזמן אני עושה מאמצים אמיתיים כדי לא להיות במקומות האלה, וכן לפרגן (במיוחד למי שמגיע, ולפעמים אפילו למי שלא) ואני בדרך כלל גם מצליחה להיות שמחה בחלקי. אבל מאיה ורטהיימר ואסף זמיר הם כמו הקריפטונייט לניהול הרושם שמאפשר לי להסתיר את הקנאה הילדותית שלי. בעוד כמה חודשים הם יעלו על מטוס למנהטן ויעלו סטוריז פוטוגניים מסנטרל פארק, וחשוב לי להגיד שזה לא פיירי!

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully